לא נותר להנרי עוד הרבה זמן לחיות.
הוא גסס לאיטו בביתו במהלך חצי השנה האחרונה, מאז
שהיה אצל הרופא שהודיע לו לקונית כי נתגלה גידול במוחו
באיזור האונה השמאלית.
זה הצחיק את הנרי קצת כי הוא היה שמאלי.
חצי שנה היתה גם פרק הזמן שעבר מאז שראה מישהו
בכלל, ועכשיו היה לו מבקר. הביקור לא בא להנרי בהפתעה,
אך הוא עדין הרגיש כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליו.
הנרי לעלע ובלע את רוקו.
זה לא היה ממש נחמד לצרף פנים לאותו קול סמכותי ומתנגן
שהודיע לו ברשמיות אתמול על מותו המתקרב.
"מחר בערב אתה תמות", כך הוא שמע קול באוזנו הימנית
שלמזלו עוד תיפקדה.
הוא בדיוק היה עסוק בלהיאנק מכאבים בעודו משלשל בחדר
השירותים, והוא הופתע עד כדי כך, שהיתה לו יציאה חלקה
כמו שלא היתה לו הרבה זמן.
"כמו כן אני אגיע אישית לקחת אותך מעבר לחיים, וזה עלול
לכאוב לא מעט לעזוב את גופך השבור".
הנרי נאנק שוב, והקול נטש אותו.

במהלך עשרים וארבע השעות האחרונות הוא ניסה לסדר את
עזיבתו את העולם בצורה מכובדת למדי, אבל הוא בעיקר תהה
ופחד כיצד ייראה המוות.
ועתה המבקר היה כאן בביתו כמו שהבטיח, המוות המובטח.
המוות לו הנרי ייחל.
למבקר היו פנים נעימות ועיניים חודרות, מבנה עצמות
מאוד מיוחד ככל שיכול להבחין. קשה היה לו להביט בפניו
בעודו עומד מעל ראשו והוא חש סחרחורת ובחילה.
הנרי עוד הספיק לראות שהוא היה גבוה אך ציין לעצמו
שלא יותר מדי, לפני שהמבקר אחז בו בראשו.
"אז כך מתחיל המוות", חשב לעצמו הנרי, וניסה ככל יכולתו
להתרכז במותו שלו. "אני לא רוצה לפספס כלום", הוא הרהר
לעצמו, זה היה רגע מיוחד בשבילו.
נמאסו לו כבר כל כאבי הראש, כל הלילות הלא נגמרים בהם
הוא היה מתהפך מצד לצד ונאנח כמו אדם גוסס קלאסי
שלא יכול להירדם מרוב המחשבות על המוות הקרב ובא.

הנרי החל לשמוע קולות פצפוץ באוזנו השמאלית וזה היה
מאוד מוזר מבחינתו כי הוא כבר לא שמע בה מזה זמן מה.
צד פניו השמאלי השתתק בהדרגה, וככל שהימים נקפו הוא
גם איבד את השמיעה באוזנו השמאלית.
נדמה היה להנרי שקולות הפצפוץ בוקעים מפיו של המבקר
אך פניו לא זעו, ופיו היה מעוקל במין חיוך משונה.
הנרי שמע שוב את אותו קול מתנגן מעל רעש הפיצפוצים.
"הרי אתה בן אנוש משוחרר מכבלי הבשר העוטף את נשמתך
הדוויה מהחולי העוטף אותה".
הנרי התעוות והקיא מיצי מרה על עצמו.
קול הפיצפוצים היה רועם עתה, והוא חש שראשו בוער.
הוא חש לפתע בכאב עצום ומייסר שהרטיט את עצם הוויתו,
שראשו באמת בער. היתה מדורה בוערת במוחו, והגחלים
רשפו עמוק בגולגלתו ושילחו גיצים אל כל עבר.
זיכרונות התפצפצו להם בפלאשים כואבים, כאילו היו רק
אתמול. הכל היה כה טרי לפתע, שהוא היה המום עד כדי
כך שהחל לבכות. הוא בכה על הדברים הרעים שעשה,
על הדברים הטובים שלא עשה ובעיקר בכה אל מול
עוצמתה של הסופיות.

המבקר אמר: "עתה תבוא עימי ותהיה תחת חסותי",
והכל הפך אדום, כשנשמתו ניתקה ממאתיים ארבעים
ושמונה איברי גופו.
עיניו של הנרי התגלגלו לאחור והוא נשבע לעצמו שהוא יכול
להבחין בנימי נשמתו, איפה שהגידול שלו היה, מרחפים
כגחליליות באפילת מוחו.
הם נידמו כהבזקי  אור קטנים במקום אחד בלבד, מסרבים
לעזוב את מקום משכנם החולה.
המבקר שאף ממושכות למרות שלא היה לו צורך בכך
כלל וכלל. "זה בשבילי, אני אקח זאת" ,הוא אמר.
"אין לך צורך בכך ובלאו הכי זה שכר טרחה פעוט
לעבודת הקודש שאני מבצע". המבקר שלח ידו קדימה
ופליטת נשמתו של הנרי נאספה אל כף ידו.

יש לציין כי נשמתו של הנרי הביטה במתרחש בענין רב,
אם כי לא יכלה להתערב בנעשה. היא לא נמצאה בגופו
של הנרי יותר אלא ריחפה משותקת בחלל חדר הבית.
נימי נשמתו הבודדים דמו לזחלים המתחפרים ונעלמים
בידו של המבקר, עת האור האחרון הפך אדום והם נעלמו
אל המקום ממנו הם הגיעו מלכתחילה.
כן, זה נכון.
המבקר היה זה ששלח להנרי את הגידול.
המבקר היה זה ששולח לכולם את הגידולים.
זה היה בתחום אחריותו.
נשמתו של הנרי החליפה גוונים כעת.
היא ראתה את  המבקר כמות שהוא היה נראה באמת.  
המבקר שירטט סידרה של תנועות מורכבות באויר, ונשמתו
של הנרי נעלמה אל תוך השחור, נעתקה אל תוך תוכו של
המבקר.
המבקר היה מסופק בתוך עצמו, תם ונשלם ביקור הבית
של אחד מר הנרי.