[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טל חורב
/
צועדת בעיניים פקוחות

אני צועדת ברחוב, נושאת בזרועותי ילדה בת שנה וחצי. הההרגל
לשאת אותה מרחיק ממני את כאב הגב הקבוע. ראשה תלתלים וריח הגור
שלהם מושך אותי להשקיע שוב ושוב את אפי בתוכם. אני יודעת שזוהי
גלי, בתי הצעירה ושאנו חוזרות מהגן, בדרך לשנת צהריים. אני
יודעת שאיני ילדה . אולם הידיעה אינה גורעת מהתחושה הברורה
שאני מתהלכת בחלום.
כשהייתי בת  שתיים עשרה, היתה תקופה שחיכיתי כל היום ללילה.
השינה והחלומות משכו אותי ככישוף, ושעות העירות הפכו לסוג של
חדר המתנה משמים. כעת אני צועדת, בצהרי היום  ואיני יכולה עוד
להבדיל אם זהו הווה מתרחש או הבזק תמונת זכרון .
הדרך הביתה יפה כל יום מחדש. חופת אורנים ירוקה וציפורים
אינסוף מסתתרות בה. תאנה וחרוב, זית ושסק,שקדיה ורימון.
הרגליים דורכות על מצעי עלים, חתולים אחוזי תנומה על הגדרות.
איש זקן מפזר מדי יום בשעה הזאת מזון חתולים בתלוליות קטנות
קבועות ואני יודעת שיעלם יום אחד לתמיד. אנשים שהיו כאן ואינם
ממשיכים לפגוש אותי. זו במרפסת, וזה על הספסל וההוא מטפס
באיטיות במעלה הרחוב. אני צעדתי באותה דרך בדיוק לפני שלוש
שנים  עם ילדה על הידיים ולה תלתלים וריח של גור. זאת הבכורה
וכעת אחותה.
האור של השמש הפונה מערבה, המתלכסן מבעד לצמרות טבוע בי באותו
אופן מאז ומתמיד. אור שמכריז על אחר צהריים עצל ונינוח. אור
שנמתח עד הערב בקיץ, ובחורף מתקצר ונמוג לפני ארבע. האור הצהוב
החמים הזה , הספוג בהבטחות ומתיקות,נוכחותו כה קבועה בחיי,
שהוא ממשי ממני ועל זמני. איכות חלומית נובעת ממנו- החלום של
החיים שלי נפרש תחת האור הזה.
כשאנחנו מגיעות לדלת הבית, אני מורידה את גלי ואומרת: שלום
בית. מוציאה את המפתחות ומכניסה את שתינו פנימה. אז נחלוץ
נעליים ונמהר להתכרבל במיטה. היא יונקת ואני קוראת ספר ואם לא
נלכדתי בקורי השינה הסמיכים , יוצאת מהמיטה ומשאירה אותה חמה
ורכה, אישוניה זזים מצד לצד תחת העפעפים הבהירים שלה.
אני משקפת את הזמן ואיני אלא השתקפות. כשאני צלולה הזמן חודר
דרכי ללא הפרעה ואין עוד עבר ועתיד. אז העולם על כל תופעותיו
נכלל בי ואני יודעת את מקומי. לצערי, ימים עכורים שבים ומנתקים
אותי תכופות. שוב ושוב גבולותי הצרים מצמצמים הכל למעין תא
בידוד קודר שקירותיו עבים.
נדמה לי שתמיד חייתי מתוך איזה תימהון. קיומי כמו מוטל בספק
וטיבו מעורפל. ראיתי את התעתוע שאופף הכל. עוד לפני שהתעוררתי
זיהיתי את פניו העשויות חלום של הזמן .
כשגלי מתעוררת היא קוראת אמא אמא ואני ממהרת אליה, שלא תתחיל
לבכות. אני כאן. אני  יודעת שאני כאן כי כשאני מרימה אותה
ואומרת - אמא כאן - היא נרגעת מיד.


התעוררתי אחר צהריים אחד לפני שש שנים, על ראשו של הגלבוע, מול
בריכת דגים קטנה. הדגים שחו, צרעות זמזמו, האור הצהוב נגע
באדמה. אני ישבתי ליד קיריל, כשפקחתי את עיני בפעם הראשונה
והוא לא ידע ולא ראה.
לקיריל עיניים  מאורכות חתוליות, הוא מתהלך באפילה כסומא. הוא
חולה מאוד והמוות עוטף אותו כמו גלימה.להיות בקשר עם קיריל זה
לבצע נחיתה על כוכב ריק שטרם התגלה. מרחב שאין בו סימן חיים אך
שוררת בו תחושה של אסון, אשר התרחש פה לא מזמן. נדמה לך שמשהו
מתבונן בך  אך פני השטח ריקים וקפואים. אין שם כלום.
אני החלטתי להכניס את הכלום הזה לתוכי ולהתמזג בו . מרצוני
החופשי בחרתי להחזיק בחיים את קיריל , חולה אנוש במחלת
ההרואין. ילד בן שבע עשרה שנשר מעץ החיים.
בתום שישה חודשים של עמידה מול המוות, כשלא היו עוד תשובות
והסברים, זנחתי כל רעיון שנשאתי, כל הגיון או מידע. כבר הלכתי
אל תוך ביצות היאוש, גלשתי למנהרות שחורות, היכן שאפסה כל
תקוה. רוחי נשבה על פני הקרקע החרבה, קיריל כבר נמוג כבר
איננו. כמו אחוזת טירוף סרבתי להרפות ממנו, הנשמתי את נפשו
הגוססת כאילו היתה השריד האחרון לחיים על פני האדמה. לא היה
כבר מה להפסיד כשהסכמתי לותר על כל אחיזה . רק ביקשתי שלא
יוותר לבדו  שלא יפחד לבד.
הדברים קרו מעצמם. הכוחות פעלו כמו שפועלים הכוחות. קיריל הניח
לסם ונכנע. אחרי שלושה חודשים של נקיון באתי להפרד ממנו, על
פסגת הגלבוע. אדם חי עמד מולי, ילד בן שבע עשרה עם עיניים
כחולות . ממשי ונוכח בודאות. אני יודעת כי כשחיבקתי אותו היה
חם.
בשעה הזאת, נפתחו השערים בפני ונכנסתי לעולם. גולפתי מתוך
דמותי ובסיס האור שלי נפתח. האור ספג את הכל - את מותו את מותי
את חיי וחייו . ללא גבולות וללא מחיצות האור ביטל כל אשליה.
בזמן שנפקחו עיני לראשונה הכל היה שם ואני ראיתי והייתי לחומר
גלם מותך - נוכחות ערה . ישבנו ליד הבריכה, הצרעות זמזמו,
הדגים שחו, השמיים נפרשו .
אני ידעתי אחרי כל זה לאהוב בלי אחיזה.  אני אוהבת את הבנות
שלי, אני אוהבת לחיות, אני אוהבת את העולם - את הדרך היפה הזאת
להיות, את הכאב  שמסמן חיים ואת היופי שאצור בכל נשימה. אני
צועדת במשעולי החלום בעיניים פקוחות והדרך נכתבת עם כל צעד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כן אז מה? אז
אני כזה! אז
מה?
למה מה אסור?
אז מה אם זה
משטרה ובלגאן?
אז מה אם זה
חרא?
זה נותן לי לנוח
קצת, לחשוב.
איך לעשות שיהיה
לי טוב.

וטוב לי. אבל
עדיין עצוב.

איש עצוב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/7/10 4:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טל חורב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה