את מאור ותמי פגשנו באי הקסום בוראקיי, שבפיליפינים. גם הם היו
שם בירח דבש. אחרי שעתיים ידענו הכל על החתונה שלהם וידענו גם,
שמצאנו חברים. המשכנו יחד חזרה לתאילנד ויצאנו לטיול משותף
לעיירה בשם קנצנבורי, שם העבנו את הימים בשיטוטים באזור,
וסיורי אטרקציות קצרים ומשעשעים. באחד הימים הגענו למנזר, בו
צפינו במופע "הנזירה הצפה" עושה מדיטציה בבאר מים, בפסל בודהה
ענק שוכב, ובמערות התבודדות קדושות. בהמשך דובר על טיפוס ארוך
במדרגות חצובות בהר, אשר מובילות למערה קדושה נוספת מול נוף
מרהיב. אני הרמתי מבטי אל המדרגות התלולות, ובישרתי נחרצות
ששום מערה לא שווה את המאמץ ושאחכה להם למטה ודרך צלחה.
נשארתי לבד והתחלתי לשוטט. מצאתי עצמי מול כלוב גדול ובו בעלי
כנף. ברווזים, תרנגולות, ציפורי שיר. במרכזו של הכלוב השתלשל
מהתקרה כלוב קטן נוסף ובתוכו סנאי חום.
מצבה של פינת החי הזו היה בכי רע. הכלוב היה מוזנח וחלוד,
סירחון נוראי עלה ממנו. הכלים למזון ומים היו ריקים ומעופשים.
החיות היו לכודות שם מורעבות. הסתובבתי וניגשתי לקיוסק קטן, לא
רחוק משם וקניתי בוטנים מהמוכר. חזרתי לכלוב והתחלתי לזרוק את
הבוטנים לחיות. הן הסתערו על האוכל אחוזות טרוף , נלחמות על כל
בוטן כמו אנשים בשואה. קניתי את כל הבוטנים שהיו למוכר בקיוסק,
והמשכתי לזרוק אותן דרך הסורגים.  עם הסנאי היתה בעיה. רצפת
כלובו הקטן, התלויי באויר היתה עשויה סורגי מתכת מרווחים,
והבוטנים נפלו לו שוב ושוב מבלי שיספיק לתפוס אותן. כיוונתי
אליו זריקה אחר זריקה, וכל פעם הוא פספס והבוטן נפל דרך הרצפה
המסורגת אל שאר החיות שהצטופפו מתחתיו. הסנאי נטרף מהריח ואני
חויתי את מצוקתו בכל נשמתי. זה היה מזעזע. קיללתי, בכיתי
והזעתי עד שהבוטן האחרון נזרק ובידי היתה שקית ריקה.
מתוך תסכול טוטאלי, יצאתי לחפש את מי שבידו המפתח לכלוב הזה ,
על מנת לקנות את הסנאי. היו לי מאה דולר ואני הייתי מוכנה לתת
את השטר הזה תמורת שחרור הסנאי. הנזיר היחיד שהסתובב במקום לא
הבין מה אני רוצה וכלל לא שש לדבר איתי. הוא סימן: לא יודע לא
יודע והסתלק. המוכר בקיוסק לא עזר. מלבדם היו שם כמה תיירים.
בעוד אני צועדת בדחיפות בכל המקום, בשליחות המשימה,  אני נתקלת
בבעלי וחברי שירדו חזרה מההר , משועשעים ונינוחים אחרי שיחה
נעימה מול הנוף התאילנדי הרגוע. הסנאי, התנפלתי עליהם. חייבת
להציל את הסנאי. מתנשמת גוללתי את תמונת המצב . מה עושים?
דוקטור דוליטל, אמר מאור, בואי תעשני משהו. כולם צחקו. בעלי
חיבק אותי ואמר לי- את נשמה טובה, אין מה לעשות. ניסית. זה
עצוב אבל זה מה יש. השתתקתי. תכלס, ניסיתי ובאמת אין מה לעשות.
הייתי עצובה נורא כשהתרחקנו משם.
הסנאי הזה מת מזמן, אולי עוד באותו יום. מליוני סנאים חומים
מתו מאז. גם האשה שזרקה בוטנים איננה כאן וניתן לפגוש בה רק
בתמונות באלבום :"ירח דבש שנת 2000" על המדף אצלי בסלון. רק
הרעב לא מת.