היא נושפת לי באוזן,
מנפחת את הלב
והוא תופח לאיטו.
מה צריך יותר מזה?

הראש, הלב, צוואר ובטן
מתכסים בקישוטים,
בסימנים ונקודות;
הן אדומות כמו שפתיים.

זה לא שיכרון חושים שכותב את המילים
או קסם שמציף את ראשי באותיות,
כלל לא סוג של חנפנות, ואף אחד אינו מכריח
ואין אדם אחר מרגיז יותר, מצחיק יותר,
ממך, זאב-ברווז.

לעצום את העיניים
ובשנייה להירדם,
ראש נקי מדאגות.
מצד שני, שוב הלילה לא ישנתי.

לא אבין זאת לעולם;
מה מצחיק בזוג גפיים?
ומה רע בשתי ידי?
ואיך הזמן רץ בלי שהרגשתי?

אל תטעי לחשוב שזה סתם להט הרגע,
או העייפות של שעות הבוקר שבוקעת מגרוני,
ואין סיבה ואין הסבר, ואף אחד אינו מכריח
ואין אדם אחר מקסים יותר, יפה יותר,
ממך, זאב-ברווז.

לברווזונת,
שמחקה מדפסות, מצחיקה אותי נורא
ומגרשת אותי ב-4 בבוקר (:
14-15.10.09
(והבית הראשון מספטמבר מתישהו)