בדקות שבין השקט לרעש הלכתי לאיבוד,
המשכתי למרות זאת והרעש התגבר.
ישבת מולי על ספה של סבתא ודיברת מילים טובות
כאלה שאני מכירה וכאלה שפחות.
מטרידה אותי המחשבה שאולי לא אוכל להקשיב יותר לעולם.
הרעש באוזניים שלי חזק מכדי שאוכל.
אמרת הגיגים שנשמעו מקסימים, בטוחני שאם הייתי מצליחה להקשיב
הייתי זוכרת אותם.
אתה יודע שאיני ישנה, כלל, כבר שנתיים כמעט?
או שאני בוכה לעיתים תכופות, כשאיני יכולה לשחק עוד?
סיפרו לך שהחיוך שלי משקר?
שאני שותה הרבה כי אני אוהבת לאבד תחושה בידיים אבל סמים
מפחידים אותי- בגללו. ?
ידעת שיש לי חרדת מוות אמיתית, הקשורה בי ובאהוביי באופן
יומיומי?
ידעת שלא אהבתי מאז ההוא וחלפו מאז שנתיים ויותר?
אמרתי לך שאני חושקת בכדורי שינה אך חוששת להתמכר?
שאני לא בוטחת בך ובטוחה שתלך בקרוב, מקסים ומעוניין ככל
שתהיה?
ידעת שמשהו בי מת, ואני לא בדיוק יודעת מה או מי הרג אותו?
                                     

אמרת הגיגים שנשמעו מקסימים, בטוחני שאם הייתי מצליחה להקשיב
הייתי זוכרת אותם.
אך בזמן שדיברת, וכמו הבטחת לי שקט, בחיוך המשונה שלך, אני
שאלתי אותך מקבץ שאלות משמעותי במוחי, ולא קיבלתי תשובות.
לי היה רעש באוזניים, שם נראה לי, הלכתי לאיבוד.