התן במעונו
קילף רימונים
וקילל בשפות זרות.
ותריסר מכשפות
יצאו לגינה,
שתלו רוזמרין
והדליקו נרות.
ובגינתי,
המלוח הקיפח יבש.
ואירוס הנגב כמש.
והחצבים פרחו בשפע
כאילו אין יבלית.
וכמה בן-חצב סתווני ורדרדים.
ואחריו כדן קטן-פרחים ותכול פעמונים.
שניהם קטנטנים,
עדינדינים,
ענוגים.
והלקטים יבשים של קצח השדה.
והפרפרני הזה עם התרמילים השעירים,
שמתחלקים לפרקים עגולים ושטוחים,
שנדבקים תמיד לגרביים,
יחד עם יחידות ההפצה של כל מיני דגניים,
שדוקרים.
אחד, חצב גלוני,
עם עלים כל כך מתולתלים.
וגויאבות ריחניות נושרות על החול.
תוססות מרימות
של זבוב הפירות.
ושריד יבש של צנון לבן,
שקוראים לו דאיקון הגיבור,
בערוגה מהחורף שעבר.
אז,
הבאתי לאבא זרעים,
שעוד
הספיק לזרוע
וכבר
לא הספיק לאכול
(הכנתי מהם כבושים מעולים).
שהרי השנה,
לראשונה,
לא קטף רימוני 'ראש-הפרד'
ולא הביא לנו (באוטובוסים, בתיק-עגלה וגרורות בכל הגוף)
שקיות עמוסות רימונים וקלמנטינות מיכל
ואולי איזה תפוז 'וושינגטון-טבורי', או שניים,
עם לחי צהבהבת וכמה פומלות ירקרקות
ומטבוחה משובחת, שהכין מעגבניות אדומות
(שמרי הביאה לו)
ופלפלים ירוקים קלויים וקלופים חתוכים לקוביות
ושיני שום חתוכות לחצי לאורך ואז לפרוסות לא מידי דקות.
מעניין, שהוושינגטון הזה, המתוק והמקדים,
תמיד נשאר קטן ומנוון (הייתי גוזמת לו כל הזמן את הענפים
היבשים)
והוולנסיה, החמצמץ והמאחר, התפתח, עלה וצמח.
ולפני כמה שנים
החל הוולנסיה להתנוון (ואולי כבר מת בינתיים)
והוושינגטון לפתע החל לשגשג.
הקודם:
http://stage.co.il/story.html?preview=1&story=537329751