זו הייתה טירה מפוארת. כשהיא עמדה על החוף בשיאה סנדי קיוותה
שהיא תמשיך לעמוד לנצח. שכמו הר מרהיב שמלגלג על גלגלי הזמן
ההדר שלה ימשיך לזהור לעד. שאנשים יצפו בה מרחוק ויתפעלו
מיופיה כפי שהם ממשיכים להיסחף לעבר הים האינסופי כדי למצוא
מרגוע מבעיות היום יום שלהם.
סנדי קיוותה שהטירה שלה תיתן לה מרגוע. אבל יצירותיו של האדם
לא נועדו להשתמר עד האינסוף. מפעלי חיים אנושיים קורסים
בשניות, ובאשר לטירות חול - הרוח מכרסמת אותן והגלים מלחכים את
יסודותיהן עד שהן שוקעות לתוך עצמן ונעלמות כלא היו. ביום
ההוא, כשסנדי התמימה נסעה עם משפחתה לחוף הים היא עוד לא ידעה
דבר על הנצח או על טירות חול.
מייד כשהגיעו לחוף אחיה הגדולים של סנדי: פדרו, איסמאיל,
ראובן, ג'ון וצ'אנג פשטו את חולצותיהם ורצו לשחק בכדור גומי
בתוך הגלים. אמה של סנדי השתרעה על גבה מתחת לשמשייה ושקעה
בקריאת ספר ורק נוואל, האחות הקטנה, התיישבה לשחק בחול. היא
גרפה חול לתוך הדלי הקטן שלה וניסתה להעניק לו צורה כשהפכה
אותו, אבל המבנה הזעיר התמוטט בכל ניסיונותיה.
"לא ככה עושים את זה", סנדי ניסתה להסביר לה. "את מזיזה את
הדלי יותר מדי. ובכלל את צריכה חול יותר רטוב. חול יבש לא
מחזיק מעמד".
"אל תגידי לי איך לעשות", ייללה נוואל וחטפה את הדלי בחזרה.
"איך שאת רוצה", סנדי גידפה לעברה והשאירה אותה לבד. היא חזרה
במעלה החוף, למקום שבו שכבה אמה והודיעה לה שהיא הולכת לטייל
כדי לאסוף צדפים.
"בסדר. רק אל תתרחקי יותר מדי".
"איפה זה רחוק מדי?"
"תישארי בטווח ראייה. אם את יכולה לראות אותי סימן שגם אני
יכולה לראות אותך", אמרה האם כשעיניה כבולות לספר שבידה.
"בסדר גמור", אמרה סנדי כשהיא חושקת את שיניה. היא התרחקה
במהירות לעבר צוק מרוחק, להוטה למתוח את הגבולות שהותרו לה עד
תומם. החלק ההוא של החוף היה נטוש מבני אדם וסנדי הבינה מהר
מאוד למה - הכניסה למים הייתה בלתי אפשרית בגלל הסלעים
המשוננים שהגלים הוטחו בהם בזעם. סנדי קפצה מסלע לסלע, מתקרבת
לקו המים, עד שהגלים התנפצו ממש מתחת לרגליה.
היא איגרפה את ידיה סביב הצדפים שבררה לעצמה מבין הצדפים היפים
שמצאה בחוף ואז התחרטה שלא הביאה איתה שקית כדי לאסוף אותם.
אבל מבט אחד לאחור שכנע אותה שהתקדמה רחוק מכדי שחזרה תהיה
הגיונית.
ואז היא שמעה רעש "תססס..." מתקרב. הוא הזכיר לה חוטב עצים
ששואף אוויר מלוא הריאות לפני שהוא מכה בעץ. היא הסתובבה
לכיוון הרעש. גל גדול התקרב לעברה ולא היה לאן לברוח. היא
נצמדה לסלע שחסם את מנוסתה וכשההדף הרטוב של הגל דחף אותה ראשה
נחבט בו. היא קמה מיד על רגליה מתפעלת מכחה שהספיק לה כדי לא
להסחף לתוך הים וחיפשה מפלט. היא הביטה במהירות ימינה ושמאלה
והחליטה להמשיך הרחק מהחוף שבו הייתה משפחתה כדי שלא תצטרך
לטפס.
מקדימה היו הסלעים מדורגים והיא רצה עליהם עד שיצאה מטווח
היירוט של הגלים. אבל גם אז היא לא פסקה מריצתה עד שהתעייפה
וכרעה על ברכיה הרחק מהמים על החול המהודק. היא אספה את נשימתה
בחזרה אליה ואז הבחינה בדמות של ילד ארוך שיער מהלך לאיטו. הוא
הלך לכיוונה וכשסנדי חשבה שהוא עומד לפתוח את פיו הוא משך את
זרועותיה בכח והקים אותה.
"מה שמך?" הוא פקד.
"סנדי".
"סנדי, בואי איתי. אני רוצה להראות לך את טירת החול שלי".
"אני שונאת טירות חול. אלה רק משחקים של ילדים קטנים".
"לא הטירה שלי", הוא התרברב. "את תאהבי אותה".
סנדי הרהרה. היא כבר הייתה מחוץ לטווח הראייה של אמה. הליכה
קצרה עם הילד רק כדי לראות את טירת החול שלו ולחזור לא יכלה
להזיק. אמא בוודאי אפילו לא תשים לב.
סנדי עקבה אחרי הילד בלי לומר מילה. היא כבר החליטה שתראה את
טירת החול ולכן לא התלוננה למרות שההליכה המתמשכת התנהלה בדממה
מעיקה.
לפתע הילד הסתובב לעברה ובחן את גופה במבט מעמיק. הוא התחיל
מכפות רגליה, ירכיה, כפות הידיים שהיו מכווצות בגובה המתניים,
הבטן הרזה והחזה. הוא התעכב, מביט בפניה לפני שפסק. "את יפה",
הוא הטיל את ההצהרה כמו חותמת על גופה של סנדי ואז נסוב. "כמעט
הגענו", הוא אמר. "תתכונני".
"למה בנית את טירת החול שלך רחוק כל כך?" בעצם סנדי התכוונה
לשאול מה הייתה הסיבה שבגללה הוא התרחק כל כך מהמקום שבו בנה
את הטירה.
"זה המקום שבחרתי. הלכתי לחפש לי אישה מכיוון שאני בודד". הוא
התייחס לשאלה הנסתרת כמו גם לגלויה אך לא סיפק תשובה הגיונית
לאף אחת מהן.
תוך שהם מתקדמים נגלתה בפני סנדי הטירה, אבל היא כלל לא הייתה
דומה למה שסנדי ציפתה. הטירה התנשאה מעלה, נוגעת בעננים. שמונה
צריחים נוקשים שמרו עליה וחומה מבוצרת הקיפה אותה, אבל זו לא
הייתה טירת אבן רגילה. כל כולה הייתה עשויה מחול, מדלתות
הכניסה הכבדות ועד הדגלים שהתנופפו בראש המגדלים.
"היכנסי", ציווה הילד.
סנדי פסעה פנימה בצעדים מהוססים בזמן שהילד נעל את הדלת
מאחוריה.
עד מהרה גילתה סנדי שגם תוכנה הפנימי של הטירה היה עשוי כולו
מחול. במטבח היו המקרר, הסירים,
כלי האוכל, הארונות והכיריים כולם גרגריים ומחוספסים.
בסלון - המנורות, הספות, הטלויזיה והתמונות על הקירות, כולם
היו עשויות מחול.
בחדר השינה - המיטה, הכריות והציפות שעטפו אותן, המסרק
והתכשיטים שסנדי מצאה במגירה. אפילו כשחקרה את השתקפותה במראה
זו הייתה השתקפות צהבהבה בתוך מראה עומדת עשויה מחול.
לא היה דבר אחד בטירה שעשוי היה מחומר אחר מלבד סנדי, הילד
ואהבתם אחד לשנייה.
"אני מלוכלכת", אמרה סנדי והילד לקח אותה לחדר האמבטיה.
היא סגרה את עצמה בפנים והתיזה על עצמה מהטוש. זרם דוקר של
גרגירים ניתך על שיערה והיא נרתעה מפחד להזדהם. "איך אפשר
להתנקות על ידי חול?" היא רטנה לעצמה ולבשה את בגדיה בחזרה
מבלי להתקלח. כפיצוי היא התייצבה מול המראה וסירקה את שיערה
הפרוע.
היא הברישה בתנועות חוזרות ונשנות, מתנמנמת מקולות הגלים
הרגועים שניגנו על החול והצדפים, עד שריח טוב שחדר מבעד לדלת
העיר אותה. סנדי נוכחה עד כמה הייתה רעבה. על שולחן האוכל היה
מגש מכוסה ושתי צלחות בכל קצה של השולחן, ובמרכז גם שני נרות
חול שלהבתם המרצדת והחולית הפיצה אור וחום. סנדי נגעה בלהבה
מתוך שעשוע וכאב יוקד פיעם בידה.
"לא חשבתי שזה אמיתי", היא יבבה לילד כאילו שזו הייתה אשמתו.
כשלא הגיב היא התישבה וסידרה את המפיות.
היא הציצה באוכל - גרגירים חומים שהודבקו זה לזה כך שקיבלו
צורה של ספגטי וסלט ירקות שהיה עשוי לא מירקות טריים כי אם
מחול. הארוחה דמתה יותר לעיסת בוץ מאשר למזון.
"אני לא יכולה לאכול את זה", היא התלוננה.
"תאכלי זה חשוב. זה אוכל מזין", אמר הילד וגרס עלה של חסה
בפיו, משמיע קולות פצפוץ של הגרגירים הקטנים.
"אני לא יכולה לאכול את זה", היא חזרה על דבריה. "אני הולכת
לישון עכשיו". היא הדחיקה את דמעותייה מפחד שבמרוצתן על פניה
הן ישאירו שובלים של חול במקום מים.
"אם כך את מחליטה, כך יהיה. אני מצטער שלא סיפקתי את צרכייך,"
אמר הילד. שתוך כדי מילותיו סנדי עזבה אותו ואת סעודתו ופרשה
למיטתה.
סנדי קמה מוקדם. היא הופתעה לבהות בתקרת החול הבהירה ולהרגיש
את שמיכת החול שעטפה אותה אך מהר מאוד התעשתה ונזכרה היכן היא.
היא התלבשה בזריזות בבגדי החול החדשים שלה, תפסה מטאטא עשוי
חול וסמרטוט חול רטוב והחלה לנקות. היא לא נזקקה שיגידו לה מה
לעשות, משקל הציפיות שידעה שהילד מפנה כלפיה הגדירו את התפקיד
שלה. מלאכת הניקוי הייתה מסובכת מאוד. סנדי נאלצה לאמץ את
עיניה ואת כוחות מחשבתה בכדי להבדיל בין החול שהיה חומרי
הניקוי, החול שהיה הלכלוך והחול שהיה המבנה עצמו. לא פעם היה
נדמה לה שהיא שוטפת את יסודותיה של הטירה עצמה ומשאירה רק
לכלוך שבתוכו תאלץ לחיות.
הילד הרים את רגליו כשסנדי קרצפה את הרצפה מתחתיו ואז היא
נזכרה בדבר חשוב. "מה שמך, ילד?"
הילד הנמיך את עיתון החול שלו ופגש את מבטה. "למה שתרצי לדעת
את שמי? מה תעשי בו?" הוא נבח עליה את המילים שחנקו את גרונה.
"חשבתי", היא החלה מגמגמת, "שכיוון שאנחנו אוהבים אחד את השני.
כיוון שאני אוהבת אותך, אני אביע את אהבתי לך בשמך. וכדי שאוכל
לקרוא לך לבוא אלי אם תהיה רחוק ממני".
"כמובן שלא תצטרכי לדעת את שמי. תמיד נהיה ביחד. אף פעם לא
תתרחקי ממני". הוא אמר והיא השתתקה.
בערב לקראת השקיעה סנדי טיפסה על חומות הטירה. היא הלכה לאורכן
והשקיפה לעבר האופק. לא היה סימן לנפש חיה במרחק רב. גם בתוך
הטירה לא היה אף אחד מלבד הילד. לא קרובי משפחה, לא חברים
ואפילו לא אנשים זרים וחיות. השמיים התכסו בערפל סמיך וחולי
שריחף מעל הטירה והסתיר את הירח והעננים.
לא היה לה מה לחפש על החומות. לא הייתה עבודה לעשות באזור
הנשכח ההוא. שום דבר לנקות, שום אוכל להכין, אבל בכל זאת היא
נמשכה לשם והייתה עולה יום יום בכל ערב לפני השקיעה, מקווה
בליבה שתופיעה איזושהי דמות באופק.
דבר לא השתנה בתוואי החוף מאז היום שהגיעה, פרט לקו המים שהיה
נדמה לסנדי שמתקרב כל יום לעבר הטירה. אך היא נמנעה מלספר לילד
על כך כדי שלא יחשוב אותה לדאגנית או אפילו למשוגעת. בקלות
יתרה היא שכנעה את עצמה שזה רק טבעי שקו החוף יראה שונה מפאת
משחקי הגאות והשפל.
בוקר אחד קרא לה הילד אליו. הוא ישב שלוב רגליים על הכורסא שלו
והושיב אותה ממולו. הפקודה לא איחרה לבוא. "לכי לעשות לי ילד",
הוא אמר.
סנדי תהתה אם יהיה עליה להתפשט. כיוון שהילד נותר בתנוחתו היא
הפשילה את חצאיתה.
"לא, טיפשה!" הוא גער בה. "בואי איתי". הוא משך אותה בידה
והוביל אותה לאורך הבית. לבסוף הם הגיעו לחדר הילדים שסנדי לא
הייתה מודעת לקיומו לפני כן. הוא עמד שם מחכה שישתמשו בו,
מאובזר בכל חפצי החול הדרושים - עריסה ועגלה ושידה עם מדף
ועליו מוצץ וחיתולים וצעצועים בארגז. בפינת החדר הייתה ערימת
חול לא מעובד. הילד חפן מהחול בידו. בעדינות יתרה הוא גלגל
אותו בין אגודליו ושייף אותו בציפורניו, עד שנוצרה אצבע קטנטנה
ומושלמת. "ככה עושים את זה", אמר הילד. "עכשיו תמשיכי את".
והוא עזב את החדר.
במשך תשעה חודשים הייתה סנדי נכנסת לחדר הילדים ומפסלת את
התינוקת בנוסף למטלות הבית הרגילות. היא נאלצה לוותר לשם כך על
ביקוריה החטופים על חומות הטירה, אבל היא קיבלה את מטלותיה
בהכנעה ובתום תשעת החודשים העבודה הקשה שלה השתלמה. התינוקת
כמעט הייתה מוכנה על כל פרטיה. רק הפנים שהיו המורכבים ביותר
לפיסול עוד לא היו מוכנים וכעת כשסנדי הכניסה את אצבעותיה לפיה
של התינוקת ולחצה את השפתיים, שללא ספק לא היו השפתיים
המושלמות שהיא קיוותה להעניק לביתה, התינוקת פרצה את פיה
והפתיעה את סנדי ביבבה.
סנדי בעצמה פרצה בבכי, מאושר ומעצב בעת ובעונה אחת. על המזל
שנפל בחלקה ליצור חיים ועל כך שלא עבדה מספיק קשה ובמהירות כדי
ליצור לביתה חיים שיהיו חפים מפגמים. לא היה בידה ספק שהיא
הייתה מסוגלת לכך ושהאשמה הייתה עליה. באותו ערב הורשתה לה
מנוחה והיא עלתה לשאוף אוויר מתוך חומותיה. הגשם הכה באדמה
מחוץ לטירה בממטרים של מים ואילו מעליה הוא הטיח חול על
מטרייתה של סנדי ואז זלג לאורכה והקיף את סנדי בשכבה דלילה של
אוויר לנשימה. החושך ירד מוקדם באותו יום או שהיא לא שמה לב
לשעות שרצו והשעה כבר הייתה מאוחרת, ובכל זאת היא הבחינה
בוודאות שקו המים עלה מאז הפעם האחרונה. במשך כמה זמן היא
נקברה תחת העבודה מבלי שהייתה יכולה לחשוב על עצמה ולהינות
מסביבתה?
המים מתקרבים. לא היה לה ספק בכך ומתישהו הם יגיעו עד לטירה,
יחפרו תחת יסודותיה ויחריבו אותה. היא רצה מיד בחזרה לטירה
המבוצרת להתייעץ עם הילד, אך הוא ביטל אותה בהנף יד. "דרך הטבע
היא שהגאות עולה מגיעה לשיא ואז השפל מחליף אותה ודועך, עד שגם
הוא ממצא את עצמו והגאות חוזרת, וכך נמשכת המחזוריות. אין ממה
לדאוג".
"אבל הגאות עולה". היא התייפחה כשלא הצליחה להסביר לילד את
חששותיה.
"ובקרוב היא תרד. היי רגועה".
לסנדי לא נותרה ברירה אלא להפסיק לחשוב על הגאות המתקרבת כיוון
שמטלות הבית שוב השתלטו על כל זמנה, ועכשיו כשהיא נאלצה לטפל
בתינוקת אחיזתן הייתה חזקה יותר מאי פעם. התינוקת היתה יונקת
חלב משדיה של סנדי בשפתי החול שלה וסנדי הייתה נפטרת מהחיתולים
מעלי הריח שהיו זהים לשקי חול. לכן עבר זמן רב מאוד עד שהזדמנן
לסנדי לעלות שוב לחומות הטירה.
היום שבו עלתה שוב היה יום סתווי אך חמים. רוחות קלות פרעו את
שיערה והשלוליות שנוצרו מהגשם שירד בלילה השפריצו חול כשהיא
צעדה לתוכן.
למה כל מה שהתקיים מחוץ לטירה נראה אמיתי בעוד שמה שבתוכה היה
עשוי רק מחול? השיחים הירוקים נראו כאילו הם נושמים אוויר
אמיתי, השחפים לבני הכנף קרקרו וצללו לתוך הים והייתה גם הגאות
שהמשיכה לאיים על הטירה היקרה ועל אף שהייתה מסוכנת לפחות
הייתה אמיתית.
אבל סנדי ידעה שזה לא כך באמת. היא כבר חיה מחוץ לטירה וידעה
שהמציאות ההיא שמחוץ לטירה, זו שהתקיימה רק בדמיונה של סנדי,
הייתה מתפוררת בדיוק באותה מידה כמו זו שבתוך הטירה.
אבל אז היא הבחינה במשהו שונה.
באופק הייתה דמות נושאת תיק גב גדול. אחרי כל כך הרבה זמן,
מישהו בא. הוא היה מסופר עד כתפיו בתסרוקת של נער והחולצה
הפתוחה שלו התנופפה בתזזיתיות. הדמות הלכה בצעדים עצלים מתחת
לקשת שהתמחתה בשמיים. הנער היה יפה תואר, גבוה ומלא ביטחון,
נסיך החלומות שבא אליה.
מקרוב סנדי הבחינה בעיניים התמימות ובחיוך המבויש והמפתה
ובתווי הגוף שיצרה הגופיה. זו ללא ספק הייתה אישה. היא נעמדה
מתחת לחומה וצעקה אל סנדי, "שלום לך עלמה יפה".
"שלום גם לך. מה מביא אותך הנה, לטירה שלי?"
"אני נודדת מעיר לעיר ומכפר לכפר ובנדודי אני מתארחת בבתים
שלצידי הדרך. שבוע ימים הלכתי מאז שהיו לי שולחן לאכול מעליו
ומיטה לישון בה. האם תכניסי אותי לטירה שלך?"
"אני מצטערת, גבירתי", אמרה סנדי. "הטירה צפופה. אין בה מקום
לארח אורחים".
"האם ישנם אנשים רבים בטירה?"
"לא, רק אני וביתי. וגם אביה".
הנערה עטתה פנים משתוממים אבל הרפתה מהנושא. "אם כך, האם
תסכימי לרדת אלי ולארח לי חברה במחנה שאקים?"
"בוודאי", אמרה סנדי ונופפה לשלום.
"בינתיים אביא עצים למדורה". צעקה הנערה.
סנדי התייצבה בפני הילד וביקשה לקבל את מפתח הטירה.
"לשם מה את זקוקה לו?" הוא שאל ודחף אותה צעד לאחור במבטו.
"זמן רב לא ראיתי את משפחתי. אני רוצה ללכת לבקר אותם".
"את נרגשת. יש דמעות בעינייך. מה העניין?"
"הגיעה מכתב שסיפר על לידה במשפחתי. לכן רציתי לראות אותם. לכן
הדמעות".
"אם כך, הראי לי את המכתב".
"אמא, אני צריכה אותך." הבקשה באה מהחלל הריק ובלבלה את
מחשבותיה של סנדי.
"לא עכשיו". היא ניסתה להרחיק את הקול כמו זבוב טורדן.
"אמא אני צריכה אותך!"
הבת שלה עמדה לצידה ונדנדה. למה באה ההפרעה הזאת לחייה
המסודרים? ביתה כבר הייתה בגובהה של סנדי עצמה. בת כמה היא
הייתה? האם היא לא הייתה בגיל שבו הייתה סנדי ביום שהיא הגיעה
לטירת החול? אולי אפילו מבוגרת יותר? למה היא לא יכלה להסתדר
בעצמה? ובעצם בת כמה הייתה סנדי כשהגיעה לטירת החול? בת כמה
היא הייתה עכשיו? היא לא הצליחה להיזכר. סנדי ניערה את המחשבות
מעליה וניסתה להתרכז במטרה, בדבר האחד שהיא רצתה לעצמה, לפגוש
את הנערה יפת התואר שהחמיאה לה.
"הרוח חטפה את המכתב מידי כשטיילתי על החומה. אולי אמצא אותו
בדרך, כשאחזור מהביקור".
"אם כך", אמר הילד. "הרוח חטפה את המפתח מידי. כשתראי לי את
המכתב אביא לך את המפתח".
"אבל רק אתמול חזרת מהשוק ונעלת את הדלת מאחורייך. איך זה
ייתכן - "
ואז באה המשיכה הפתאומית בחצאית שלה. סנדי שהייתה פגיעה ריכזה
את כל התסכול שהיה בה. היא הסתובבה וסתרה בפני ביתה בכל הכח
שהיה לה. ראש החול התפוצץ. גרגירי החול התפזרו במטך כבד על
הקירות, משמיעים נקישות מאשימות ומעלים אבק כלפי התקרה. חתיכות
מביתה של סנדי עפו לכל עבר וכיסו את פניהם של סנדי והילד,
כשהגוף חסר הראש של הילדה התמוסס על הרצפה.
"תראי מה עשית!" התפרץ הילד על סנדי שהתמוטטה על הרצפה בבכי.
הוא עזב את החדר לעשות דברים לא ידועים והיא נשארה, מתייפחת
במשך שעות עד שאספה מחדש את הכח להמשיך במטלות היום. אבל הצלקת
כבר נפערה בתוכה כמו בקע אכזרי באבן חול.
המוות של ביתה השאיר את סנדי על סף תהום פעורה של ייאוש. אבל
הוא גם חישל את נחישותה למצוא מפלט מהטירה. לא נשאר לה דבר
בפנים. את הלילות הבאים היא הייתה מכלה בחיפושים אחר המפתח או
בבכי ליד הדלת תוך כדי משיכה חסרת תועלת בידית או ניסיונות
עקרים לדחוף את אצבעותיה לתוך חור המנעול.
היא לא זכרה מתי ראתה את המפתח, אם בכלל ראתה אותו אי פעם.
אולי מעולם לא היה מפתח. אולי היה אפשר רק לנעול את דלת הטירה,
אבל לא לפתוח אותה. כנראה שהילד צדק, ביום שבו היא נכנסה לטירת
החול היא גזרה על עצמה להישאר בתוכה לנצח.
אבל היה חור למנעול. ואם יש מנעול האין זה אפשרי ליצור מפתח
חדש אפילו אם הוא מעולם לא היה קיים?
סנדי חזרה לחדר הילדים, לערימת החול הזרוקה בפינה ואספה לה חול
מלוא החופן. היא החלה לעצב לעצמה דרך אל מחוץ לטירה.
שנה שלמה של מלאכה קשה, שבה סנדי נחתכה לא פעם מצורתו המשוננת
של המפתח שיצרה עברה עד שעלה בידה להתאים את צורתו של המפתח
לחור המנעול.
היא התפרצה החוצה להוטה לפגוש את הנערה שראתה. אבל כבר בצעדה
הראשון היא הרגישה שהיא שוקעת. שולי חצאיותיה נספגו במי הים.
קו החוף כבר עלה למרגלות הטירה ונשק לה וסנדי דידתה בתוך החול
הרטוב. היא הקיפה את הטירה והסתכלה סביב, אבל לא היה אף אחד
בשום מקום. מה היא חשבה לעצמה, שהנערה תחכה לה שנה שלמה? סנדי
כיבתה את הגחלת של רגשותיה האחרונים והתכנסה לתוך הטירה. היא
הסתגרה בתוך חדר ריק, מחכה שהגאות תגאל אותה.
כשהילד נכנס לחדר היא כבר יכלה להביט ישירות בעיניו ללא מורא,
אך דיבורה היה יגע וסופי.
"בקרוב הגאות תגיעה ותשטוף אותנו. בקרוב לא יישאר דבר מכל מה
שמוכר לנו. לא יהיה שום זכר לטירה המפוארת שלך".
"שטויות", הוא ענה. "תמיד היית משוגעת. הטירה שלי תחיה לנצח.
אני אמשיך לגדול אחרי מותך והטירה תשגשג הרבה אחרי מותי. היא
תהיה נצחית היא תכנס לספרי ההיסטוריה ולמיטולוגיות".
והוא עזב אותה שם. ברגע שהוא פסע מבעד לסף הדלת סנדי שמעה את
הרעם המתחזק של חומות הטירה הרחוקות מתמוטטות. "בקרוב תהיה לי
מנוחה", היא אמרה לעצמה והרפתה את איבריה. הרעש היה מחריד
והזדחל לעברה לאט. כשהוא הגיע סנדי צפתה בקירות מתפוררים אל
מול עיניה בהשלמה מלאה עם גורלה.
גל חזק הכה בקיר הצדדי וחול נשר מהתקרה ואז עוד גל הכה והחושך
עטף אותה.
היא נסחפה בין גלי החול, שואפת נשימות שכפה עליה יצר ההשרדות,
אבל היא לא ציפתה לחיים. לא היה סיכוי. היא הטלטלה עוד ועוד
מתאווה למוות ומצטערת שלא בחרה בו בעצמה לפני זמן רב. כמה
פעמים היא ניסתה לכוון את עצמה בתוך הגלים, אבל כוחה היה אפסי
לעומת עצמתם, עד שלבסוף הכל נדם.
אבל היא הייתה בחיים. היא ידעה זאת בוודאות. כל חלקי גופה כאבו
והיא לא ידעה איך להסיר את מודעותה מהם. היא שכבה חסרת יכולת
לזוז, חציה קבורה בתוך החול, מתקשה לפקוח את עיניה בגלל קרני
השמש הישירות שסנוורו אותה. אבל היא ראתה את הקשת גבוהה בשמיים
ודמות צועדת לעברה. או שאולי היו שם שתי דמויות או שלוש.
סנדי קיוותה בכל ליבה שיותר היא לא תישאר לבד.