פגישה בבית קפה :   יום ג' 12.12.08
הדמות מבפנים
   
שלום שפרה, כן, זו אני...אני חיה... אבל באיזה מצב... אני לא
יודעת מה קרה עם גבי... אולי את יודעת משהו? אני לא זוכרת
כלום, רק את הפיצוץ, אחר כך חושך...          
תשמעי, שפרה, זה היה מה זה קסום, עד ש......(בקול חלש, סדוק)
ישבנו בבית הקפה כמו שקבענו, סיפרתי לך שאני נפגשת אתו, עם
גבי. את יודעת הרי את כל הסיפור.  ירד גשם, אנחנו ישבנו בפנים,
ליד החלון, הטיפות נזלו לאט על הזכוכית המלוכלכת מעט, היה מין
אפרורי כזה, כמו בימות החורף האמיתיים המעטים פה, אני מצצתי את
המיץ תפוזים שלי מהכוס בקשית, הסתכלתי בעיניים שלו ו-לא היה
עולם, לא היה שום דבר, רק אני והוא.
העיניים שלי היו מצועפות, והעיניים השחורות שלו, היפהפיות, עם
הריסים השחורים הארוכים, שנראות תמיד כאילו עוטות סוד, עם מין
צללית כהה שגורמת להן להראות מסתוריות, מצודדות - לא יודעת איך
לתאר את העיניים שלו - אני טבעתי בהן. לא ראיתי שום דבר אחר,
רק את העיניים שלו הנהדרות, והוא הביט בי.
את יודעת כמה אני מאוהבת בו..  וסוף סוף היינו שנינו לבד, פעם
ראשונה...
לא יודעת אם היו עוד אנשים בקפה או לא, לא ראיתי ולא הרגשתי
כלום מלבד הפרפרים האלה בבטן, ושאני נמסה למבטו.
הוא חייך אלי. הוא כנראה הרגיש מה הוא עושה לי. ..
אני לא חושבת שאני בכלל מסוגלת להתנגד לו במשהו. אם הוא אומר
לי בואי תשכבי אתי פה באמצע הקפה - אני עושה את זה בכלל בלי
להתנגד...אין כלום ואין אף אחד.. מת העולם, כשהוא ואני שם...
היה לי חם והיה לי קר, והסמקתי, והרגשתי חלשה כאילו תיכף אצנח
ארצה.  הזעתי וקפאתי מקור באותו זמן... צמרמורת.
את בטח מתארת לך כמה התרגשתי לפגישה הזו, לא ישנתי כל הלילה.
לבשתי לפגישה את חצאית המיני שלי, את יודעת, זאת שעושה לי גוף
יפה, את החולצה ההדוקה הכהה, שמבליטה את החזה שלי ואת העור
הלבן, העיניים הירוקות והשיער השחור שלי, והתאפרתי לא מאד חזק,
שייראה טבעי, אבל דאגתי שהעיניים שלי ייראו זוהרות, עם קצת
צללית ירקרקת - תכולה, ואת לא מאמינה כמה זמן לקח לי עד
שהחלטתי מה ללבוש, בערב לפני כן. הוצאתי בגדים, זרקתי על
הרצפה, הספה, הכסאות, בכל מקום פיזרתי אותם. שום דבר לא נראה
לי מתאים. צרפתי עוד ועוד צירופים, כל הערב התעסקתי עם זה עד
שהחלטתי איך להתלבש: דווקא פשוט, הכי פשוט והכי מחמיא, כאילו
אגבי, שלא ידע כמה התכוננתי...
אפילו שירד גשם כשיצאתי מהבית, בשבילי זה היה יום שמש זוהר
ונהדר עם שמיים כחולים. כמה זמן אני חולמת עליו, וסוף סוף הוא
הזמין אותי, כל כך הרבה זמן חייכתי אליו והסתובבתי כאילו במקרה
בסביבה, עד שהוא שם לב אלי.
הרי אנחנו מכירים המון זמן, מהילדות, אבל רציתי שהוא יראה אותי
דווקא כאשה, ועד עכשיו זה לא קרה.
דווקא עכשיו, כשסוף סוף הוא שם לב אלי ואנחנו יושבים בקפה,
וכל החלומות שלי יושבים מולי, זה היה צריך לקרות, הפיצוץ
הזה...איזה פיצוץ!
הכל עף.
אני זוכרת את הבום, וחבטה, וחושך...
הדבר הבא שאני זוכרת - זה אותי בבית חולים , עם כאבים בכל
הגוף, מגובסת, לא יכולה לזוז. אף אחד לא ענה לי כששאלתי בקול
חלש מה קרה, מה קרה  לו, מה יודעים... איש לא עונה לי.
סוף סוף נתנו לי את הטלפון הזה, טוב שאני יכולה לפחות לדבר,
אמנם בקול חלש, אבל...
שפרה, בחייך, תעני לי, מה קורה, מה בדיוק קרה, מה קרה לו? מה
קרה לי?
האם אני בסדר, שלמה? לא חסר לי כלום? אני לא יכולה לזוז ואף
אחד לא אומר לי כלום...
האם הוא חי?...    
שפרה, תצילי אותי... את מוכרחה להשיג לי קצת יותר
אינפורמציה... אני עוזבת את הטלפון... קשה לי להתרכז... קשה לי
להחזיק את העיניים פקוחות... שפרה, בחייך... (הטלפון נשמט
מידיה)...

הדמות מבחוץ:
שפרה אמרה:
...מה אני עושה, שולה? מה אני עושה, איך אני מספרת לה?
שולה אמרה: אל תספרי לה כלום, שום דבר, את שומעת!
2 הבנות חטפו שיחה מהירה במסדרונות בית החולים, בדרך לבקר את
חברתן שנפצעה בפיגוע בקפה.
היה לשפרה צורך חזק להתיעץ ולהחליט מה לעשות במצב שנוצר,
כשחברתה השוכבת פצועה עדיין לא יודעת מה היו תוצאות הפיצוץ
הנורא ההוא. מה ההשלכות הקשות שיהיו לו על חייה שלה, על כל מי
שהיה שם ונשאר בחיים...
שולה אמרה בלחש:  שפרה, מה את יודעת, מה היא  עשתה בכלל בבית
הקפה ההוא בזמן הפיצוץ?
שפרה אמרה: אוי אל תשאלי. זה נורא, נורא, היא בדיוק נפגשה עם
גבי - את יודעת, גבי ש - בעצמך היית מאוהבת בו פעם...
שולה: עבר לי, אבל... איזה נורא!
שפרה: בכל אופן, היא  היתה מאוהבת בו מה זה חזק, היא דיברה
עליו כל הזמן , כל פעם שפגשתי אותה..- מה, לא הרגשת?  שנים
היתה מאוהבת בו בסתר אבל לא העיזה להגיד לו אף פעם.
ובסוף, דווקא כשסוף סוף הוא  מזמין אותה - מתוך רחמים - אחרי
הכל, היא לא יפה ולא מי יודע חכמה, את מכירה אותה, די
בינונית... והוא - כל הבנות נופלות לו לידיים;
אבל הוא לא בחור רע. אני אמרתי לו...
שולה: את...
שפרה: כן, שהיא חמודה, שהיא מתה עליו, שיעשה טובה...
בחייך, לא... את רוצה להגיד ש...
כן! הוא עשה לי טובה!
בעצם, הוא די  רצה  א ו ת י... מה, לא ידעת?
אמרתי לו שהחברה שלי צריכה לראות אותו בענין מסוים... לא
סיפרתי לו למה... הוא הרגיש משהו אבל לא שאל שאלות... הוא היה
עושה כל מה שהייתי אומרת...
זה נורא... גבי...
כן(פורצת בבכי)... ועכשיו, איך אני מספרת לה שהיא לא תראה אותו
יותר, ש א נ י  לא אראה אותו יותר... גבי!!! אלוהים! אני לא
מאמינה!  איך זה יכול להיות!
שתי הבנות פורצות בבכי.
שולה: מה את יודעת על המצב  ש ל ה ?
שפרה: אל תשאלי, זה נורא... (שתי הבנות בוכות).
שולה (מקנחת את אפה): לא אומרים לה כלום. כלום. חכי, תנקי  את
העיניים שלך מהדמעות. אסור שהיא תדע, במצב שלה עכשיו...
תתאפקי. שהיא לא תדע כלום...
שתי הבנות  מארגנות אחת את הופעתה של השניה, ונכנסות לחדר של
חברתן בבית-החולים.

נכתב לשיעור כתיבה יוצרת-
דמות בתוך התרחשות/סיטואציה - הדמות  מבפנים והדמות מבחוץ.
ההתרחשות-פיצוץ שבו נפגעה הדמות הראשונה, אך אינה יודעת עדיין
כמה קשה
בתרגיל שני, בהמשך-איך זה נראה מבחוץ (במקרה זה ע'י חברות)