כמו רוח רפאים בעולם של חורף נצחי,
אני מרחף. לבד, רדוף על ידי עצמי.
אני נוגע באנשים רק לרגע, מלטף אותם ברוחי לשבריר שנייה.
יש לי את כל התשובות אך איש אינו יכול לשמוע, איש אינו לגעת.
הייתי רוצה לחוש פרחים, הייתי רוצה ללטף אותם בעדינות,
לשיר להם. אך הפרחים אילמים בשבילי.
אני צועק ואיש אינו שומע,
אז אני לוחש ככה שרק אני יכול להבין.
כמו רוח רפאים בשמש,
בלתי נראה. מחפש תמונות מהזיכרון של החיים.
החול מתחת לרגלי אינו אמיתי,
רעש הגלים שקט מידי, כמעט דמיוני.
אלוהים מדבר אלי.
הוא אומר לי שאני יכול להמשיך הלאה, אבל אני נשאר.
עולם הרפאים שלי שקט יותר,
אין בו קולות. אין בו אנשים, אין בו רעש,
אין בו כלום פרט למה שאני רואה בו. אין בו דבר פרט ליופי.
אני מרחף לבד בשמיים מלאי כוכבים,
אני רואה יופי שאני יכול לשתף רק עם עצמי.
איפה ההגיון שבבדידות, איפה הרגש.