הסתכלתם אי פעם החוצה וראיתם יופי? אני לא מדבר על נוף יפה או
על אישה. אני מדבר על החיים - האם אי פעם ראיתם יופי בחיים? על
הדברים הקטנים כמו אירוניה, צחוק, כאב או כל ספקטרום הרגשות.
האם הייתם אי פעם מודעים למה קורה לכם ולסובבים אותכם?
לי זה קרה אתמול. לפתע ללא כל התראה מוקדמת הפכתי למודע.
התחלתי לראות כל דבר שקורה סביבי. הנשים בחיי נהיו כל כך
קטנות, הם נהיו כמו מים שקטים. החברים הפכו ברורים כמו מר
ומתוק. האהבה נראתה כה ברורה. הכל נראה מייאש. אבל מצד שני כה
מרתק. חוש הסקרנות התגבר - הרצון להבין הרצון לדעת.
הכל יפה יותר היום בבוקר. פתחתי את העיניים וראיתי יופי אמיתי.
הרגשתי אהבה אמתית. הבנתי כאב אמיתי. ידעתי שהם אחד. ידעתי שהם
כה בלתי נפרדים, כה שלובים אחד בשני שנזכרתי בה. היא שוב עלתה
במוחי אותה אהבה נשכחת. היא לא עוזבת אותי. אבל אני חכם יותר,
אני מבין. אני מאמין שוב פעם - אני יודע.
ישבתי לבד על ספסל באמצע פראג. השעה הייתה חצות, ורציתי סיגריה
אז הוצאתי אחת וגיליתי שאין לי איך להדליק אותה. לפתע לא הייתי
לבד על הספסל - ישב לידי הומלס צ'כי. הוא ראה שאני קצת סובל
ממחסור במשאב פשוט אז הוא תרם לי אותו בצורת מצית שחורה רגילה
לחלוטין כזו כמו שאתם מדמיינים עכשיו. היה כתוב עליה באותיות
שחורות ואדומות פל-מאל. הדלקתי את הסיגריה. החזרתי לו את
המצית. הנהנתי בראשי לתודה וחזרתי למצות את העשן של הקאמל שלי.
הצ'כי נעלם שוב.
לפתע הופיע לידי אח שלי. הוא התחיל לספר לי על סמים, התעניינתי
והסיגריה שלי הפכה לג'וינט. האושר בא בגלים, השיחה הייתה לא
ברורה בעליל. הג'וינט נכבה אז הייתי צריך שוב אש. הצ'כי הופיע,
הגיש לי את האש - הדלקתי, החזרתי לו את האש והוא נעלם כלא היה.
הג'וינט נגמר וחזרתי להקשיב לאחי, עכשיו הוא דיבר על הטיול שלו
בדרום אמריקה. הוא כבר לא דיבר אליי אלא לאיזה בחור אנגלי בשם
רטקליף. הבחור היה די כחוש ודיבר על טרנס שוודי. הוא החזיק
פחית בירה של חברה לא מוכרת ושתה ממנה בהנאה יתרה של שיכור
גמור. לא הבנתי מה כל כך קורה כאן אבל זה היה נשמע די מעניין.
הצ'כי הופיע שוב, כולם הוציאו סיגריה, אני, אחי והאנגלי הכחוש
בשם רטקליף. הדלקנו, החזרנו לצ'כי את המצית והלה קם להסתובב
בכיכר, הייתי מופתע שהוא לא נעלם שוב. השיחה נטתה שוב לסמים,
כנראה הסיגריה היא טריגר חז.ק. הצ'כי אסף בקבוקים ריקים ופחיות
לתוך שקית ניילון שחורה. האנגלי אמר שלום וחזר לחברים השיכורים
שלו במלון. הצ'כי אסף את פחית הבירה של האנגלי ואמר שלום. אחי
ביקש שוב את המצית בפעם האחרונה בכדי להדליק את הג'וינט הכבוי
שלו. הוא נדלק בקלות ואחי החזיר לצ'כי את המצית. הצ'כי שבדיוק
אסף את כל השקיות הניילון המלאות פחיות ובקבוקים פנה לאחי
וניפנף בידיו - "שמור את המצית לעצמך" חשב הצ'כי ונעלם. אני
אחי שמרנו את המצית של הצ'כי השקט עד היום.
יש אור בקצה המנהרה. תמיד היה, אבל לא תמיד ראינו אותו. ללב יש
את דרכיו להתגבר אפילו על החזק שבמוחות. אנחנו מתחילים להרגיש,
סוף סוף, אנחנו מבינים היום יותר טוב מאתמול, אנחנו רואים יותר
ברור. קחו את הסמים שלכם, תשתחררו ותפסעו פנימה לאיזור
הדימדומים, אל תצלעו הביתה בשקט מופתי כמו שצלעתם בחייכם - אתם
תמיד חיים בדימדומים - רק צריך לזכור את זה - בין אם אתם רוצים
ובין אם לא.
תצאו החוצה ותסתכלו בכוכבים. אם תראו אותם מחייכים עליכם בחזרה
תדעו שאתם במקום הנכון בחיים. היום אני מסתכל על הכוכבים
ומאמין שהם מחייכים בחזרה, כולכם עומדים לידי - מחייכים כמו
מפגרים ומסתכלים על נקודות זוהרות בשמיים.
אני זוכר שחום גופה שכב לידי. היא הייתה שקטה וערומה. הסדין
כיסה מעט את רגליה וידה נחה על המזרן המבולגן. השיער שלה גלש
בעדינות של קש על ראשה. שמתי את ידי עליה - בעדינות על כתפה,
הייתה שקיעה בחלון. היא לא זעה, התקרבתי אליה קצת יותר -
הרגשתי שהיא מחייכת. הלב שלי התחיל להתפוצץ! אהבתי אותה כל כך.
היא מחייכת אני בטוח בזה, אפילו שאני לא יכול לראות. אני מנסה
להתקרב עוד קצת. אבל אני מתעורר. אני מסתכל במראה. ואני יודע
שהיא מחייכת, אני בטוח בזה.
חודש נובמבר. עברו מלא שנים מהבוקר ההוא - הבוקר המוזר. היום
אני יודע דברים, אני מבין שזה לא לפתע בוקר אחד התעוררתי מודע.
הרוח הביאו את המודעות, רוכבת על מזחלת עם ילדה קטנה. אני זוכר
את הפעם הראשונה שראיתי אהבה, אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי
כאב, את הפעם הראשונה שראיתי יופי, הפעם הראשונה שראיתי צער,
הראשונה שראיתי הייתה אדומה כמו אש, שראיתי בגללה את עצמי.
עכשיו נגמרים החיים. המוות קרב, אבל מחר מתחיל מחדש - אני כבר
מאמין שאני אאמין שוב. כל הזמן הזה החזקתי כל כך הרבה דברים
אצלי במזוודה, אני שמח לשחרר אותם עכשיו, ובפעם הבאה אני פשוט
אחכה לילדה הקטנה שבמזחלת.