פעם היה לי רובה, גדול ושחור ויפה.
פעם הייתה לי כומתה בכתפייה השמאלית או על הראש, אשר על מנת
לקבלה הלכתי עשרות קילומטרים במסע עליו חלמתי מגיל קטן.
פעם היו לי מדים, לעיתים היו אלה מדי א' נקיים, מגוהצים ויפים,
ולעיתים מדי ב' מלוכלכים, דהויים ומשומשים.
פעם היו לי נעליים שחורות וגבוהות, בלויות מרוב שימוש ומעליהן
מכנסיים אליהן מוצמדות גומיות.
פעם היה לי אפוד, אשר אמרו לי שיהיה החבר הכי טוב שלי בקרב
כיוון שמכיל מימיות, ברכיות, צ'ופרים ומעל הכול, כמה מחסניות.
פעם הייתה לי קסדה מפלסטיק אשר תפקידה היה להגן עליי מפני
פגיעת ראש.
פעם היה לי תיק דרך ללוחם אשר נמצאו בו דברים עבור הקמת אוהל
סיירים.
פעם היה לי חוגר של סדיר, ולאחר מכן תעודת לוחם.
פעם הייתה לי דיסקית משופצרת שעליה היה רשום מספרי האישי אותו
אני יכול עד היום לדקלם מתוך שינה.  
גם פעם היו לי בכיסים תחבושת אישית, חוסם עורקים ירוק ופנקס
שבי מנוילן למקרה וחלילה איפול בידי האויב.
כן, הייתי פעם חייל.
הייתי לוחם.
הייתי חי"רניק.

הייתי פעם גאה בעצמי ובמי שאני. הייתי מישהו, גם אם רק בעיני
רוחי.
כן הייתי גאה. גאה בעצמי שאני לוחם, גאה שאני תורם, גאה שאני
עושה דברים קשים ועומד בהם, גאה שנתתי משהו למדינה וגם לעצמי.
הסתכלתי במראה ובפעם הראשונה בחיי, יכולתי לומר שאני אוהב את
מי שאני רואה. לצערי, זו גם הפעם האחרונה.

הסתכלתי על מרבית האנשים עימם גדלתי, אשר שירתו קרוב לבית,
והחזקתי מעצמי.
הסתובבתי שעות ברחובות העיר בימי שישי, עת הגעתי הביתה, רק על
מנת לעשות פוזות וסיבוב דאווינים. למעשה, בניגוד להיגיון,
קיוויתי שישחררו אותנו מאוחר בימי שישי, כך שאוכל להגיע לעיר
בשעות הצהריים, ואולי ככה יראו אותי גם בני המחזור שלי וגם אלו
שלמדו בשכבה שמתחתיי וסיימו את יום הלימודים, בעיקר הכוונה
לבנות.

ושלא יהיו טעויות, טחנתי הרבה מאוד:
שמירות, סיורים, אימונים, שטח, אוהלים, מנות קרב, מטבחים,
ניקיונות שירותים, טחינת צעירות, תרגיל מחלקה, תרגיל פלוגה,
תרגיל גדוד, תרגיל חטיבה, שעות בש"ג, בבונקר, בעמדה, לילות
לבנים, חוסר בית, מסעות, סחיבת ציוד כבד, ריצות, מד"סים,
פטרולים, הקפצות, קור, יתושים, שביזות, שעמום, חום, זיעה, מ"פ,
מסדרי מג"ד, מסדרי רס"ר, תרגילי סדר, שבתות, משפטים, אובדן
ציוד, עייפות, 6 שעות שינה ברוטו בלילה, שמירה במגדלים, סיורים
בהאמרים, כיתות כוננות, אי ירידה ממדים, שבועיים בלי מקלחת,
עבודות רס"ר, עבודות רס"פ, עבודה נקודה, ניקיונות בוקר,
טחינה.

ובעיקר שנאתי את האנשים הקטנים. שנאתי חלק מהחיילים שהיו איתי
והיו חארות, שנאתי את אלו שלא עלו לשמור, אלו שלא עזרו, אלו
שדיברו לא יפה, אלו שחשבו שהשמש זורחת להם מהתחת ואלו אשר לא
היית סומך עליהם בשיט שיסתערו איתך.
ושנאתי חלק מהמפקדים שלא הייתי הולך אחריהם גם לו הייתי בלש
והם נשואי החקירה.
ושנאתי בעיקר אנשים כגון הרס"ר והעובדים הדפ"רים שלו שאומרים
לך מה לעשות. מדהים כמה אנשים קטנים יכולים לעשות צל גדול.

מעולם לא הייתי מורעל במיוחד, אבל במהלך השירות ירדה לי גם
המוטיבציה שעוד הייתה לי, ולא מתוך אידיאולוגיה כלשהי, אלא
בעיקר בגלל ההתנהלות והאנשים שמקבלים סמכות שאינה יאה להם.

אבל אהבתי את עצמי.
ואהבתי בעיקר את הרובה.
הרובה היה בשבילי סימן של כוח ושל עוצמה ולא רק בגלל העובדה
שהוא יורה כדורים והורג ופוצע, אלא כיוון שהוא סימל יותר מכל
את היותי מישהו.
בכל כדור שיריתי במטווח, חשתי שאני יורה כדור לעבר העולם עליו
רשום "הנני כאן". בכל פעם שלחצתי על ההדק, לחצתי גם על כפתור
החיים הוירטואלי שבתוך גופי.

היה לי פעם רובה ואותו אהבתי לנקות. כאשר הוא היה מלוכלך,
הרגשתי מטונף בנשמה, וכאשר הוא היה נקי, חשתי התרוממות רוח.
הייתי מנקה את הרובה בכל הזדמנות שהתאפשרה לי. בסוף כל יום על
המיטה באוהל, באמצע היום לאחר ירידה משמירה, בשבתות בבסיס,
אפילו בחופשה בבית. תחילה צחקו עליי, לאחר מכן התרגלו. אולי
חלק הבינו.
בכל מקום היו לי בכוננות אמצעי הניקוי: פלנלית, מברג, סכין
יפנית, שמן וחוטר.
תחילה הייתי מבצע ניקיון ראשוני תוך מעבר מהיר על כל החלקים:
הקנה, המכלול, בית הבליעה, הכוונות, ההדק והקת.
לאחר מכן, הייתי מתחיל לנקות ביסודיות כל חלק. הייתי מעביר
חוטר בקנה ומשחרר אותו ממכאוביו, לאחר מכן, הייתי מפרק את
המכלול לחלקיו הקטנים, מלביש פלנלית על המברג ומגיע לכל החורים
הקטנים ואחר כך מנקה עם סכין יפנית את הפיח שאולי הצטבר.
אז הייתי מוציא את ידית הדריכה והקפיץ ומפנק גם אותם בניקוי
יסודי, ולבסוף לא שוכח לתת טיפול עשרת אלפים לקת, לתריס, לבית
המחסנית ולמדפסים.

והכי אהבתי את הימים בהם ניתן היה לנקות את הרובה בסולר. לא
היה מאושר ממני כאשר הסרתי את החגורה מעל הנשק, פירקתי אותו
לחלקיו הקטנים ולאחר מכן טבלתי אותו דקות ארוכות בסולר הטוב.
מיד לאחר מכן שטפתי ביסודיות את הרובה המסולר במים חמים על מנת
להוריד את כל הסולר, ולבסוף ניגבתי אותו היטב על מנת שלא
תיווצר חלילה חלודה.

ויום אחד זה נגמר.
החזרתי את המדים, הנעליים השחורות הגבוהות, האפוד, הקסדה ותיק
הדרך ללוחם.
השארתי את הכומתה, החוגר, תעודת הלוחם, הדיסקית, התחבושת
האישית, חוסם העורקים ופנקס השבי, אבל כולם נמצאים עמוק
בבוידעם של החיים שלי. נשאר לי רק מספר אישי שאינו בשימוש.
והחזרתי גם את הרובה. כך ברגע אחד, בדקו שהוא אכן שלי, שהוא
נקי וללא חלודה, החתימו אותי על טופס קצר ולאחר מכן נשארתי
עירום.

והיום? מה היום?
אני לא עושה מילואים, בעיות רפואיות, אתם יודעים. לא עליתי על
מדים מאז יום השחרור.
אני מסתכל על אלו שכן משרתים במילואים ותורמים, אלו שעוזבים
הכול באמצע החיים ומתגייסים, אלו שצו 8 מקבלים, אלו שגברים.
אני לא גאה בעצמי היום, אני לא אוהב את עצמי היום, אני לא
מסתכל במראה היום ואומר: אני מישהו", מקסימום אני יכול למלמל
"פעם הייתי מישהו".
אין לי סיבה להסתובב ברחוב עם החזה נפוח, אין לי סיבה לומר
"הנני כאן".
פעם היה לי רובה. היום כבר לא.

אני לא בטוח שאני זוכר איך קושרים נכונה את השרוכים בנעליים,
איך מקימים אוהל סיירים, איך חובשים פצוע בעזרת חוסם עורקים או
איך משפצרים אפוד.
אבל אני בטוח שאני זוכר מצוין איך מתנהלים עם הרובה.
הרי אף אחד לא שוכח את האהבה הראשונה.