לך לך אל ערבות גופה, פנימה,
אל צוהר הטחב ועומק רקיעיו,
ואל תיקח איתך את קמטיך הנבונים,
כי יש בך חושים סמויים
כמו ערים עתיקות, הנחבאים
בתוך גופך בהוויות של סוד,
לך לך, חלוף לאט כמו ענן  בכנף  שמימי,

לך אליה לאותה רקמה סבוכת אורות
אך פרועת שיער  ועטופת איזוב,
לך אליה סביב רעם אדמתה
לפלח איתה את ערפל הבדידות,
הראה לה את עץ הזית התמיר
וצללי העפר שהפריחו אותו
בשטח ההפקר של התשוקה,
לך אליה אל בוהק עיניה,  
לשטוף בכייה כמו נהר,
אסוף אותה בידיך, התעטף בה,
שתה ממנה בגבור צימאונך,
תהייה איש עצום שורש במעבה עלוותה,
כמו נחל זורם בכוסף להוליד בפיה
ערוצים חדשים עד צמרות הלילה,
ואל תיתן לצל להטיל עליך מראות של אופל
ולפזר בין עיניך צוויחות וכאבים,
לך לך אל תוך נסתריה, בין מחרוזת שפתיה,
לך אליה לעבר שמלתה  המופשלת
להתרוות  איתה באש טורפת,
לך אליה אפוף אושר גולמי
לחלל קדושתה תחת גשם כוכבים.