את מחייכת
ושפתייך נמתחות
בחינניות כמעט אגדית
לסמן:
"כאן גר יופי"
ואיתן נמתחת יכולתי
לחיות בתוך
עצמי
דק דק
כה דק שכבר
אפשר לראות דרכה
את הילד העצוב
הארור
הזה

אני וגם
את
אפילו לא מסוגלים לדמיין
לעצמנו
כמה אנחנו לא מכירים אחד את
השניה
ועדיין
אותיות נולדות על שמך
ממש
עכשיו

כל פעם שצחקתי חיבה
לכיוונך
את צוחקת חזרה
ומשהו בדינמיקה
מתנגש
מולקולות
עוברות מתחת לרדר
מתנגשות אחת בשניה
בגיצים קטנים של
היכרות

לאחר שאני מצחיק אותך
כהרגלי אני מסיט מבט
הרחק ממך והרחק ממני
כי אני חושש להרוס לך את נוף ההומור
עם הנוף
שלי

אבל עדיין
לאחר כל מבט בורח שלי
את טורחת במאמצים שנראים
באותו רגע
קולוסאליים
לסובב את חיוכך אליי וללוות במבט
ישיר
חצוף כמעט
את הפחדים שלי
שמסיטים
מסיתים
את ראשי הצידה

כמה מילים על שברירי שניות
שמי יודע מי שם לב אליהן חוץ
ממני
ומי חי בשניות האלו?
מי רוטט ושוקק לפרוץ החוצה
ולהפגין נוכחותו בזמן
שאנחנו צוחקים?
האם אלו בבואות שווא
של בדידותי
על פני יופייך
או
האם אלו לחישות נרחקות
של רעמים
באים לבשר
על סערה מבורכת?