הלילות האלו הופכים
חשוכים מדי בשבילי.
שנתיים בודדות
(לא בודדות כמו אלו)
נדרשו לי
לנתק את התיאבון לאוכל
אך יש תשוקות שפשוט
ממשיכות
לבעוט.

חיפושיי אחר אהבה
מתגלגלים על הגלגלים
השבורים של כוח האינרציה
של הלב
ואני מנסה
לעקוף מהצד
לעצור הכול
ולכוון
לאט
לאט
אבל אני מועד,
נראה לי.

אני לא בטוח
מה את בשבילי

האם את יופי מתולתל
שזור בייחוד
או אולי השתקפות
יפהפייה של הרצון
הדוקר
שלי.
אולי מתישהו האחרון יתמוסס
ויוותר רק האוסף המפואר של מקריות אנושית
שהרי הוא
את.

את לא מסכימה
ומילים אלו לא ישנו את זה
אך אני חושד שכמו מים דוממים על מישור
אנחנו יכולים לזרום לכל כיוון שנבחר
אם רק אטה את הארץ
מעט.

החלקים עוד לא נפלו למקומם.
כל שנדרש לתנועת הנפש קדימה
עוד אינו נוכח ואני דומם במקומי
נעול בתוך
נעול בפנים
ועדיין אני מרגיש לפעמים
כאילו ואני כמעט נשען קדימה
להפוך את עולמי
ואולי את שלך
ולראות מה באמת למעלה ולמטה
איפה שמיים ואיפה ארץ
האם גופים נצמדים או שפתיים ניתקות.

כמה איפוק נדרש
לסיים
כאן
בעדינות וערפול
ולא בניסיון חצוף
לכוון את
שפתייך
לשלי.