גם מלאכים מתים לפעמים.
זה הכי נורא.
לכל אחד יש את המלאך שלו, בין אם הוא יודע על זה ובין אם לא.
המלאך שלי לא בשיאו.
ועדיין הוא שווה כל שנייה של חיים. המלאך שלי ימות בשלב זה או
אחר.
לא רוצה לחשוב על זה. עיניי מתמלאות דמעות כל פעם מחדש,
והפחדים פורצים פנימה. זה מה שקורה כשהמלאך שלך נחלש. איזה יצר
אגואיסטי, לומר - חיה לנצח. כי החיים שלי טובים יותר, מאושרים
יותר, שמחים וצבעוניים יותר, החיים שלי חיים יותר - כשאתה שם,
מלאך. מלאכית שלי.
ואני אומרת לה - אל תלכי.
היא לא הולכת. היא אוהבת לחיות, כל כך אוהבת לחיות. כל כך
נאהבת.
אבל כמו שהיא חיה עכשיו - זה לא תענוג גדול. אולי זה סבל. אולי
הוא ייהפך לגדול מדי ביום מן הימים, ואולי זה לא רחוק כמו
שהייתי רוצה. מי יכול לומר מה זה יותר מדי?
מרגישה כמו מי שדוחק את הקץ, שרואה אותו ולא רוצה לראות. המלאך
שלי מתדרדרת קצת, ואני הייתי רוצה שתחייה לנצח. שלא תעזוב אותי
אף פעם. אני פוחדת. פוחדת לחיות בלעדיה.