הליכה בכיוון הים.
לעיניי נופים פשוטים ביופיים,
אך טומנים בחובם סודותיי.
במעלה הגבעה כאן רצו רגליי,
וכאן נעצרתי להסדיר נשימה...
טוב שהיה בי מספיק חכמה
להיעצר בזמן.
לעומת אלוקים הזמן אינו רחמן,
ואני השתניתי, והשתנו אנשים...
אך גם נסיבות במקרים קשים.
טוב שהיה בי כוח נפשי
להפסיק להאשים.
הכתובת על הקיר: ריטה פלוס דן.
השניים האלו ודאי חוו כבר פרידה.
הכתוב נשאר על הקיר שנים,
אך החיים משתנים.
האשה הזו פעם הייתה מורתי.
היא לא ראתה, לא זיהתה אותי,
ואני לא נגשתי לומר לה שלום,
שהכל יישאר כשהיה עד הלום -
רק זיכרון. שם כבר אין שינויים.
(היא איננה מורה כבר כמה שנים.)
הליכה לאורך הים.
השמש דבוקה ברקיע, וחם,
וקצת מוזר, אך הטי-שירט הרחב
ממאן להידבק לי לגב.
הנה עוד גבעה קטנטנה.
גם כאן רצתי לפני מיליון שנה.
את הגבעות הללו נשאר רק לזכור.
רגליי רצות היום במישור.
מבט למטה... הגלים, הגלים!
כדכי הים הזיכרונות בי עולים,
וגם הזיכרון הכי מר וחשוך
משתקף בשפתיי כחיוך.
טיול לאורך הים.
השבילים המוכרים מגיעים אל סופם,
והנה כביש חדש ובנוי אך עתה,
הוא חלק בניגוד למדרכה השרוטה.
הוא קורא לי לעבור אותו בבטחה.
רגליי דורכות על הכביש בשמחה.
והים מנופף מאחוריי בגליו,
לא מבקש שאשוב אליו.
הליכה חזרה מהים.
כל הדברים, שידעו סיומם -
יפה לפשפש בם, אבל צריך
לחיות הלאה את החיים, להמשיך. |