צלילי "Another Brick in the Wall" בקעו מתוך תיק הגב שלי,
בעודי מפשפש בו ומנסה להשיג אחיזה בסלולארי דרך מסלול המכשולים
של ארנק, מפתחות, סנדוויץ' שמעלה עובש, נגן MP3, מחברות, ספר
טריגונומטריה ושלל דפים תלושים, מקושקשים ומקומטים שהצטברו.
אני לא סובל את השיר הזה, אבל גיל הגדיר שזה יהיה הצלצול שישמע
בכל פעם כשהוא מתקשר. אני לא מתחבר לכל הקטע הזה של צלצולים
ומבחינתי שלכולם יהיה את אותה המוסיקה הקלאסית שבאה כברירת
מחדל של המכשיר, אבל  גיל לעומת זאת, כולו רעש וצלצולים.
לטענתו, מתוקף מעמדו כחבר הכי טוב שלי, מגיע לו צלצול מיוחד
שיוקדש רק לו כדי שאני אוכל מיד לזהות בוודאות שזה הוא שמתקשר.
כמחווה של רצון טוב, הוא גם שם אצלו צלצול מיוחד עבורי. שיר
הפריחה. אני תמיד תוהה מתי זה כבר יפסיק להצחיק אותו.
פעם הערתי לו שזה לא מנומס, בכל זאת, אצלי במכשיר כשהוא מתקשר
יש שיר לפי בחירתו שאמור לסמל לי אותו, והוא סתם בחר שיר מטופש
ואקראי עבורי.
"זה בכלל לא מטופש ואקראי, זה קשור אליך מאד" השיב כנעלב
לטענותיי.
"איך? איך זה קשור?" הפלתי את עצמי למלכודת.
"כי... אין לי ראש למילים ארוכות ואתה מן מילה ארוכה שכזאת..."
התחיל לשיר.
אחרי כל כך הרבה שנים שאנחנו מכירים, כבר הייתי צריך לראות את
זה בא.

עניתי לטלפון.
"בוא אלי!" אמר מצידו השני של הקו מיד לאחר שעניתי.
"אין שלום, אין מה נשמע?" שאלתי
"שלום, מה נשמע, בוא אלי!" חזר שוב על המשפט באותו טון.
"אחר כך" עניתי.
"ערן, בוא עכשיו" דרש.
"למה דווקא עכשיו?" התעניינתי.
"כי משעמם לי ואין לי מה לעשות" הסביר גיל.
"אז בעצם אתה רוצה, שאני אבוא ואשתעמם יחד איתך? זה לא מאד
חברי מצידך!" רטנתי.
"חלאס עם החקירה, לא מספיק שאני צריך לחכות שעה בשביל שתענה,
כי אתה לא מסוגל להסתובב עם הסלולרי בכיס כמו כל בן אדם
נורמלי,  אתה עוד מחזיק אותי על הקו כאילו אני טחון כמוך ויכול
לדבר בלי לדפוק חשבון" התעצבן  גיל.
"אז על זה נאמר שהכסף מדבר?" ניסיתי למשוך את השיחה ולעצבן
אותו יותר.
"כן, רק שאף פעם הוא לא מדבר איתי" סיכם גיל וניתק כשם שענה,
בלי לומר שלום.
הוא לא היה צריך לחכות לתשובה, הוא ידע שאני אבוא, ואני ידעתי
שהוא יודע שאני אבוא, אבל זה לא מנע מאיתנו לנהל שיחות טיפשיות
כאלו לעיתים קרובות.
ידעתי מה באמת מסתתר מאחורי השיחה הזאת, אחרי הכל, הרוטינה
הזאת חוזרת מדי שנה. גיל מוצא דרכים להוציא אותי מהבית כדי
שאמא תספיק לארגן את מסיבת ההפתעה שלי. ככה זה כבר נמשך חמש
שנים, מאז שהייתי בן שתיים עשרה.
אומנם מהשנה השלישית כבר לא הייתי מופתע, אבל  המשכתי להעמיד
פנים שלא היה לי מושג, כדי לא לאכזב את אמא.
למעשה, המסיבה הזאת היא יותר בשביל אמא מאשר בשבילי.  פעם בשנה
היא משקיעה בי יום שלם ומוציאה סכומים מוגזמים לחלוטין על די
ג'יי וקייטרינג, ומפצה את רגשות האשם שלה על חוסר התקשורת
היום-יומי ששורר ביננו.
אמא לוקחת על עצמה את הארגון בכל מה שקשור למזומנים, וגיל לוקח
על עצמו את הארגון בכל מה שקשור במוזמנים. אם זה היה תלוי
באמא, היא עוד הייתה מזמינה את יעל כץ, החברה הכי טובה שלי
מהגן. עד היום היא בטוחה  שאנחנו החברים הכי טובים, וכל כמה
זמן שואלת אותי לשלומה, אפילו שלא נפגשנו מאז שעברה דירה בכיתה
ב' ואין לי מושג  איך היא נראית.

אני נכנס לביתו של גיל מבלי לדפוק בדלת, אומר שלום לאביו
שמעיין במודעות הדרושים  בסלון, ונכנס לחדרו של גיל. אני מוצא
אותו יושב על המיטה עם הגיטרה ביד, וערימה של דפי תווים על
הריצפה, בעודו מתאמץ לקרוא מהם משהו.
"אז מתי המסיבה?" אני שואל את גיל.
"אין שלום? אין מה נשמע?" משחזר גיל את שיחת הטלפון שלנו
בהיפוך תפקידים.
"שלום, מה נשמע, מתי המסיבה?" אני שואל שוב.
"אמרו לי להעסיק אותך עד תשע ורבע" עונה גיל ובו זמנית ממשיך
להתעמק בגיטרה ובנסיון הכושל שלו לנגן משהו בלתי מוסבר.
"ואיך אתה מתכנן להעסיק אותי עד תשע ורבע?" אני מביע
התעניינות.
"בעקרון תכננתי להניח על המשקוף של הדלת כדור באולינג, שהיה
נוחת לך על הראש ברגע שהיית נכנס. זה היה אמור לשמור עליך חסר
הכרה עד שעת הש', אבל מכיוון שלשם שינוי הקדמת, וגם בגלל הפרט
השולי שאין לי כדור באולינג, אני אצטרך לאלתר משהו..." אמר גיל
הפעם מבלי להתעסק בגיטרה.

גיל ואני החברים הכי טובים מאז כיתה ג'. החיבור הראשוני ביננו
היה עסקי נטו. לי היו הרבה מאד פוגים, כמעט מדי יום אמא הייתה
קונה לי חבילה חדשה בדרך חזרה מהמשרד, וכשהייתה מגיעה הביתה,
מיד הייתה נכנסת לחדרי ומניחה אותה על הכרית ליד הראש שלי.
הייתי מעמיד פנים שאני ישן, אבל למען האמת לא הייתי מסוגל
להרדם לפני שהייתי מרגיש אותה מניחה את החבילה ומכסה אותי.
למרות שהייתי מושא לקנאה ליתר חבריי לספסל הלימודים בעקבות
הכמות הגדולה של הפוגים שהיו בבעלותי, ככל הנראה גם הייתי שחקן
הפוגים הגרוע ביותר בשכבה, אולי אפילו בעולם.
לגיל מעולם לא קנו פוגים, אבל הוא היה פוגיסט מצטיין. הוא היה
משכנע ילדים להלוות לו את הפוגים הפחות נחשבים שלהם, ומתחייב
להחזיר להם אותם בריבית. הוא היה משחק עם הפוגים המלווים, משלש
את הכמות, מחזיר את ההלוואה עם הריבית כפי שהבטיח ושומר את
היתר לעצמו.
יום אחד, לאחר הפסד צורב נוסף, פשוט נמאס לי, וניגשתי לגיל
והצעתי לו שותפות עסקית מלאה. גיל כמובן הסכים. תוך שבוע הוא
הכפיל את כמות הפוגים שהייתה לנו, שגם ככה הייתה רבה. מבחינתי,
למען האמת, זה בכלל לא שינה דבר. לא היה אכפת לי אם יש לי עוד
עשרה פוגים או פחות עשרה פוגים. אני קיוויתי שבעקבות השותפות
עם גיל, המוניטין שלו כשחקן פוגים מצטיין ידבוק גם בי. זה אכן
קרה, אפילו שלא השתפרתי ולו בקצת. גיל ואני  נחשבנו לשחקני
הפוגים הטובים ביותר בבית הספר, עד כדי כך שילדים אחרים כבר לא
רצו לשחק נגדינו, אפילו ילדים בשכבות שמעלינו.
תוך כדי שהיינו שותפים לפוגים, גילינו שיש לנו דברים משותפים
נוספים, שגרמו לנו להפוך לחברים הכי טובים. שנינו העדפנו אר.סי
קולה על קוקה קולה, בורגראנץ' על מקדונלדס, ותוכנית הטלוויזיה
שהכי אהבנו הייתה פאוור רנג'רס. לפחות זה מה שגיל טען בזמנו.
למרות שעד היום גיל מכחיש את זה, אני חושב שהוא אמר את זה רק
בגלל שרצה להשאר חבר שלי. הוא לעולם לא יודה בזה, אבל מנקודת
מבט בוגרת יותר, אני יודע עמוק בלב שזה נכון. בעיקר בגלל שלגיל
בבית בכלל לא הייתה טלוויזיה.

"משעמם לי, אם אתה כולא אותי פה, יכולת לפחות לטרוח על איזושהי
אטרקציה" , רטנתי שוב.
"אני מנסה לנגן בגיטרה זה לא מספיק אטרקציה בשבילך?", רטן גיל
בחזרה.
"זה כמו רכבת הרים, אחרי הפעם השלישית זו כבר לא אותה ההנאה
וזה אפילו עושה קצת בחילה", השבתי לו בזלזול על חוסר כשרונו
המוסיקלי.
"אתה יכול להתאמן בינתיים על הבעות פנים של אדם מופתע. שנה
שעברה היית על הפנים, לא אמין בכלל, זה נראה שידעת מראש שעושים
לך מסיבת הפתעה", הציע.
"אולי זה בגלל שידעתי מראש שעושים לי מסיבת הפתעה?" השבתי את
הברור מאליו.
"זה יכול להסביר את זה...מה אתה מקטר? אם לא הייתי מוציא אותך
מהבית, בסך הכל  היית יושב עכשיו בחדר שלך, וגולש באתרים
המשעממים שלך באינטרנט. זה יותר טוב?" השיב בשאלה רטורית.
"כן!" השבתי בתשובה רטורית.
"נהפכנו לחברה של עצלנים. איפה הזמנים הטובים שאדם לא היה צריך
את כל העזרה הטכנולוגית הזאת, והיה מסתפק רק בדמיון שלו בשביל
לאונן" אמר וצחק מהבדיחה של עצמו.
"רק בדמיון, הא?" שלפתי חוברת פלייבוי ישנה שהייתה מתחת למזרן
וזרקתי על גיל.
"ורק לידיעתך, זה לא מה שאני עושה באינטרנט, לפחות לא בשעות
האלה..." התגוננתי.
"באמת? אז מה אתה עושה שם כל הזמן הזה? קורא מאמרים
בויקיפדיה?" שאל בזלזול, ואני בכלל הופתעתי שהוא יודע מה זה
ויקיפדיה.
"זה לא משנה" ניסיתי להתחמק.
גיל מעולם  לא הסתדר עם מחשבים. מאז ומתמיד  הקלדתי והדפסתי
עבורו את כל העבודות בית ספר שלו. הוא היה מאלו שמסתכלים יותר
על המקלדת מאשר על המסך בדקות הארוכות שהם מנסים לאתר את האות
הנכונה שהם מחפשים. על אתגרים גדולים שכללו לחיצה על יותר ממקש
אחד במקביל, כמו  לעשות סימן שאלה או כוכבית, אין בכלל מה
לדבר. בשנים האחרונות, כשמחשבים הפכו למשהו יותר נגיש
ויום-יומי, זה קצת השתפר. יכול להיות שזה היה בגלל הלחץ החברתי
שהופעל עליו לפתוח לעצמו חשבון בפייסבוק ולהיות מעודכן במסיבות
ובאירועים החברתיים הכי מסעירים ורלוונטיים של שכבת יא', סביר
יותר שזה בגלל שהוא גילה  שהאינטרנט הוא מאגר אינסופי של
פורנו.

"אתה מתכתב עם ההדס הזאת, מהפייסבוק, נכון?" הפתיע אותי גיל
בשאלה לא צפויה.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר ודברי הוצאו מהקשרם" עניתי לו
תשובה מגוחכת בכוונה בשביל שיבין שאני מעוניין להחליף נושא.
הוא לא הבין, או יותר הגיוני שהוא הבין, אבל פשוט בחר שלא
להתחשב ולהמשיך עם אותו הנושא.
"מה, אתה חושב שאני לא רואה שאתה מגיב לה שם על כל דבר שהיא
רושמת, רושם לה משהו על כל תמונה שהיא מעלה ועושה לייק לכל
גרפס שהיא מגהקת?" אמר וניסה להרגיז אותי בכוונה.
"מצחיק מאד. סתם חברה אינטרנטית. זה מה שעושים בפייסבוק,
מגיבים לדברים מהסוג הזה .אני באמת מרגע לרגע שמח יותר ויותר
שאני צריך לבלות את כל השעות האלה עד המסיבה בנוכחותך" אמרתי
ושוב ניסיתי לסגור את הנושא ללא הצלחה.
"יאללה, מה אתה משחק לי אותה נפגע, לא רוצה, לא צריך. לדברים
שאני מעלה אתה לא מגיב כל כך הרבה" אמר גיל את האמת.
"כי יש גבול למספר הפעמים שאפשר להגיב ולחדש לתמונות שלך
שיכור" עקצתי אותו.
"חברה אינטרנטית?" שאל אותי שוב בספקנות.
"חברה אינטרנטית" עניתי בפסקנות.
הדס הייתה יותר מחברה אינטרנטית. אומנם, עד אותו רגע לא פגשתי
אותה מעולם במציאות, אבל השיחות המקוונות שניהלנו היו שיחות
שמעולם לא ניהלתי קודם לכן גם עם החברים הטובים ביותר שלי. גם
לא עם גיל.
התוודעתי אליה לראשונה כששנינו גלשנו בפורום "שביעיסטים" באיזה
פורטל של פורומים. התחלנו להתכתב שם בצורה שטחית ואחרי כמה זמן
נתנו אחד לשני את חשבונות הפייסבוק.
בפעם הראשונה שחיפשתי אותה וראיתי את תמונת הפרופיל שלה, הייתי
בטוח שהיא עובדת עלי. מעולם לא ראיתי בחורה כל כך יפה. לא יכול
להיות שהיא אמיתית. אולי כתבתי את השם שלה לא נכון, ווידאתי
שוב, וכשראיתי שדווקא אייתי כהלכה, עברה בראשי המחשבה, שבטח
מדובר באיזשהו סוטה מתחזה בן חמישים.  זה לא היה סוטה, זאת
הייתה היא.
באותו היום לקחתי מצלמה והתחלתי לצלם את עצמי עשרות תמונות, עד
שיצאה תמונה שהייתי מספיק מרוצה ממנה בשביל לשים כתמונת
הפרופיל שלי.
במשך מספר ימים הגבנו אחד לשני על כל מיני שטויות, לאחר מכן
עברנו לצ'וטט יחד. מהר מאד עברנו משיחות שטחיות של התלוצצויות
ורכילויות של שני  בני עשרה על בית ספר, מבחנים, מורים וטיולים
שנתיים לשיחות עמוקות יותר. שיחות על חוסר שביעות הרצון
מהמשפחות שלנו, שיחות על  פוליטיקה והמדינה, על פחדים ועל
דיכאונות, על פילוסופיה, על  העתיד ועל הגשמה עצמית. מעולם לא
שוחחתי שיחות כאלו עם אף אחד. מעולם לא פגשתי אותה פנים אל
פנים. מעולם לא שמעתי את קולה או חשתי את מגעה, אבל הרגשתי
שהיא מכירה אותי יותר משאי פעם מישהו הכיר אותי. הרגשתי
שבזכותה אני לומד להכיר את עצמי יותר משאי פעם הכרתי. מבלי
לפגוש אותה אפילו פעם אחת, התאהבתי בה.
התאהבתי בה ולא היה לי אומץ לקחת את זה לשלב הבא. לא הייתי
בטוח שמה שאני חש כלפיה היא חשה גם כלפי. היא נראתה כל כך טוב
ואני כל כך לא בטוח במראה החיצוני שלי. לא רציתי להרוס את כל
מה שהיה ביננו. הייתי צריך וצמא לשיחות נפש האלו יותר מהכול
והרגשתי שאסור לי לעשות שום דבר שיכול להביא להפסקתן.

העברתי את השעות הנותרות אצל גיל בצפייה משותפת בטלוויזיה
בערוץ המקומי והרצת בדיחות על כל  הזקנים והתימהוניים שמפיקים
תוכניות בכל מיני מתנ"סים ושעורי תקשורת הזויים שאף אחד לא
צופה בהם.
"אבל אנחנו צופים בהם" העלה גיל נקודה טובה.
"כן, אבל אנחנו צופים בהם רק בשביל לצחוק עליהם, זה אינטרסנטי
לחלוטין" עניתי לו.
"לא כל דבר בחיים הוא ככה?" אמר בצורה רצינית, אבל לפני שבכלל
הספקתי לחשוב על מה להגיד על זה, הוא כבר התפוצץ מצחוק על איזה
מראיין קשיש עם שומה דוחה על המצח.
גיל החליף בגדים לכבוד המסיבה ואילו אני נאלצתי להישאר בבגדי
היום יום שלי על מנת שאוכל להמשיך ולהעמיד פני  מופתע באופן
אמין.
הלכנו יחד לעבר הבית שלי, וכשהתקרבנו לשער של הגינה, היה נורא
קל לשמוע את כל ההתלחשויות ואת האנשים שמנסים להשתיק אחד את
השני. אני מניח שגם אם באמת לא הייתי מודע שיש מסיבה, לא הייתי
מצליח להיות מופתע יותר מדי.
"טוב, בשביל שזה יהיה טבעי, בוא נעמיד פנים שאנחנו מדברים על
משהו" לחש לי גיל כשעמדנו סמוך לשער הגינה של הבית. ידעתי,
שכמו בשנים עברו, זה אומר שהוא החליט בכוונה להביך אותי. הוא
אמר בקול רם  "אל תדאג, אתה לא צריך להתבייש לבקש את זה בבית
המרקחת" ואפילו שידעתי שזה בא, לא יכולתי שלא לצחוק מזה
בעצמי.
פתחנו את השער, ומיד נדלק האור וצעקת "מזל טוב!" גדולה נשמעה
ולאחריה  שלל מזמורי "היום יום הולדת". העמדתי פני מופתע, וגיל
הרים אגודל בשביל לפרגן לי על יכולות המשחק.
אימא מיד זינקה עלי בחיבוק ושלל נשיקות. "איך הופתעת! נכון לא
ציפית לזה? נכון? היית צריך לראות את הפרצוף שלך" התפרצה
בהתרגשות."איך אתה לא  לומד ומופתע כל שנה מחדש? איך?".

רוב הכיתה שלי ואנשים רבים נוספים מהשכבה היו בחצר והתחילו
לבוא ולברך אותי,
הדי ג'יי התחיל לעשות את מה שהוא צריך לעשות ואנשים התחילו
במקביל לרקוד.
דיברתי עם חברים מהכיתה, כשידו של גיל אחזה בי בכתף והוא סימן
לי לבוא אחריו. "אני רוצה שתכיר מישהי" אמר לי. ניגשתי אחריו
מפלס דרך בין האנשים.
"ערן, זאת הדס, הדס זאת ערן, תכירו". אמר ואני כמעט התעלפתי
במקום. היא נראית כמו תמונת פרופיל של פייסבוק מהלכת על שתיים.

"הדס, מה את עושה פה?" אמרתי עם קול מתחלף ורועד כמו של ילד בר
מצווה.
"חבר שלך הלשין שיש לך מסיבה והזמין אותי, אז לא יכולתי לסרב"
אמרה הדס ושמעתי בפעם הראשונה את קולה.
"אם אתה כועס, אני יכולה ללכת" אמרה בצחוק וחייכה.
"כועס, מה פתאום, אני פשוט מופתע, בדרך כלל בחורות אף פעם לא
מסכימות להצעות של גיל" השבתי בהומור וחייכתי בחזרה. רק רציתי
שהמסיבה תגמר, שכולם יתפזרו לבתים שלהם וישאירו אותי איתה לבד.
רק שנינו. רציתי רק לשבת איתה בגינה ולצ'וטט איתה פנים אל פנים
אל תוך הלילה.
גיל עדיין עמד לצידנו, ונורא רציתי שהוא ישאיר את שנינו לבד
אבל לא היה לי איך לסמן לו. התחלתי לחשוב על זה נורא חזק, אולי
אני אצליח לשדר לו משהו. "תשאיר אותי ואת הדס לבד, תשאיר אותי
ואת הדס לבד!" התאמצתי וחשבתי, אבל גיל נשאר עומד במקום ולא
קלט שום דבר ממה שניסיתי לשדר לו.
פטפטנו קצת שלושתנו שיחת חולין, כשעוד יד נגעה בכתף שלי. מי זה
יכול להיות עכשיו? הסתובבתי ומאחורי עמדה בחורה שלא זיהיתי.
היא הייתה בגובה שלי ולבשה ג'ינס וחולצת טריקו צמודה. היה לה
שיער שחור באורך בינוני ופנים נורא מוכרות.
"ערן?" פנתה אלי בשאלה. "כן?" השבתי ועשיתי פרצוף של "אנחנו
מכירים מאיפשהו?"
"יעל, יעל כץ, אני לא יודעת אם אתה זוכר, אבל היינו חברים ממש
טובים בגן"
"יעל? לא יכול להיות, אין מצב" אמרתי בהפתעה. הסתכלתי על גיל
והוא עשה תנועות שהבהירו שאין לו מושג מאיפה היא צצה ושהפעם זה
דווקא לא קשור אליו.
"אז אתה זוכר?" שאלה.
"בטח שאני זוכר! פשוט מאד מופתע" עניתי לה בכנות.
"אימא שלך פגשה במקרה את אימא שלי בקופת חולים, והיא סיפרה על
המסיבה, ובהתחלה חשבתי שזה יהיה נורא מטופש, אבל אחר כך התחלתי
לחשוב, למה לא בעצם?" התחילה לספר בעוד אני חצי קשוב לה וחצי
רואה את גיל והדס מתרחקים הצידה ומשאירים אותי לבד עם יעל מתוך
נימוס בשביל להשלים פערים.
אנחנו מדברים. יותר נכון, היא מדברת ואני מהנהן. היא מספרת לי
בערך את כל מה שהתרחש בחייה מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה
בכיתה ב' ואני רק חושב על הזמן שהיא גוזלת לי שיכולתי לבלות
ביחד עם הדס.
בשלב מסוים, בין הסיפור על איך היא עזבה את הבית ספר שלה לטובת
בית ספר אקסטרני ולפני שהיא התחילה לספר לי את הסיפור המרתק על
איך היא אימצה החתול החדש שלה עם העין האחת, אני קוטע אותה.
"אני חושב שמחפשים אותי שם" אני משקר לה ומצביע לעבר הצד השני
של החצר. "אני תכף חוזר" אני אומר וזז מהמקום.

אני מפלס את דרכי בין חבריי המרקדים ומנסה לאתר את הדס. אולי
זאת ההיא שם שרוקדת? לא, סתם מישהי שלבושה בבגדים דומים. ליד
השולחן משקאות? לא, גם לא שם. איפה היא יכולה להיות? המחשבה
שיש סיכוי שהיא בכלל עזבה טורדת אותי.
לאחר שאני מסיים לעבור על כל החצר ובכל זאת לא מוצא אותה, אני
מתחיל לאבד תקווה.
לפתע אני מבחין בצל מצידה השני של הגדר. אני מעלה את מבטי
למעלה, ומזהה את אחוריי הראש שלה מבעד לגדר, בצד של הרחוב. היא
עוד פה! ליבי עולץ ואני מגביר את צעדיי לעבר השער בשביל לצאת
מהגינה. כשאני מתקרב, אני שם לב שהיא לא לבד. אני תוהה מי זה
שם איתה, ועוד כמה צעדים קדימה מגלים לי שזה גיל. כולי מתמלא
שמחה. איזה מזל שיש את גיל. הוא העסיק אותה בשבילי כל הזמן
הזה. אני אוחז בידית של שער הכניסה. רגע, מה גיל עושה? גיל
מתקרב אל הדס. קרוב מדי ממה שהוא אמור להיות. היד שלי אוחזת
בידית של השער, אבל לא מטה אותה כלפי מטה. אני עומד ומתבונן,
מנסה לפענח את מה שאני רואה. מה אתה לעזאזל מנסה לעשות גיל?
אתה רוצה שהיא תצרח? אבל הדס לא צורחת כשגיל מתקרב אליה קרוב
מדי. היא אפילו רוכנת אליו קדימה. היא שמה את ידיה על מותניו
וכשהוא מקרב אליה את שפתיו, היא משיבה להן נשיקה עסיסית. בפעם
הראשונה בחיים שלי אני מרגיש שאני רוצה למות.
אני פותח את השער בעוצמה ומתחיל לצרוח על גיל. "מה אתה עושה?
מה לעזאזל נראה לך שאתה עושה?"
גיל נראה המום, לא מבין מה אני רוצה ממנו. הדס נראית מפוחדת
ומתייצבת מאחוריו. מסתתרת מעט. הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו.
כל האורות בגינה נכבים, ואימא יוצאת עם עוגה שעליה שמונה עשרה
נרות דולקים ומתחילה לשיר שוב "היום יום הולדת" כשיתר האנשים
מצטרפים אליה במקהלה.
"ערנוש, חמודוש, איפה אתה?" היא קוראת, ואני נכנס חזרה פנימה
לתוך הגינה ומתקרב אליה.
היא אוחזת את המגש של העוגה ביד אחת וביד השנייה חובקת אותי.
כל הנוכחים מתאספים מסביבנו.
"תראה, אפיתי במיוחד בשבילך את העוגה שאתה הכי אוהב" היא אומרת
בגאווה.
"זאת לא העוגה שאני הכי אוהב" אני משיב בעצבנות.
"בטח שכן, זאת עוגת השוקולד שלך" היא אומרת וצוחקת.
"לא, זאת פשוט עוגת שוקולד, אני הכי אוהב עוגת גבינה" אני צועק
וחלק מחבריי מסביב צוחקים וחושבים שמדובר בבדיחה.
"שוקולד, גבינה, הכול אותו דבר, מה זה כבר משנה, העיקר שתצליח
לכבות את כל הנרות" אימא אומרת וצוחקת.
"זה מאד משנה. זה מאד משנה שאת לא יודעת מה העוגה שאני הכי
אוהב. זה מאד משנה שאת לא יודעת עלי כלום!" אני צועק עליה,
והפעם אף אחד לא צוחק.
"אני מצטערת" היא מנסה להרגיע אותי "אני אאפה לך גם עוגת
גבינה, מבטיחה".
"אני לא רוצה את עוגת הגבינה המסריחה שלך ואני לא צריך שתעמידי
פנים שאת יודעת עלי משהו או שאכפת לך ממני" אני אומר ומסיט לה
את היד וגורם למגש כולו לצנוח ולהתרסק על הדשא. אימא המומה, לא
יודעת כל כך מה לעשות עם עצמה. היא רוכנת על הדשא ומנסה לאחד
את העוגה עם הידיים יחדיו, אנשים מסביב מתחילים להתלחש בינם.
הפה של יעל כץ פעור לרווחה.
אני יוצא בסערה מהחצר, שם גיל והדס עומדים ועוקבים אחרי
במבטם.
אני ניגש לעבר גיל ונעמד מולו. "ערן, אני לא יודע מה עובר
עליך, אבל אתה חייב להירגע". הוא לא יגיד לי מה אני חייב או לא
חייב, אני חושב לעצמי ודוחף אותו בשיא הכוח. גיל עף על הגדר
ושובר חלק ממנה. הדס ניגשת אליו בבהלה, ואני מתחיל לרוץ לעבר
הצד השני של הרחוב.
אני רץ ומתרחק מהמקום, רץ עד שאני לא יכול לראות אפילו מרחוק
את הבית, אבל גם כשאני מספיק רחוק בשביל שלא תהיה לי תצפית,
בכל פעם שאני מסתכל לכיוון, אני רואה אותו מנשק אותה, אז אני
ממשיך לרוץ.

בחמש לפנות בוקר אני נכנס לבית. החצר עדיין מבולגנת ומלאה בזבל
ובכלים חד פעמיים מלוכלכים. אימא יושבת בסלון.
"איפה היית?" היא שואלת אותי ואני רואה באור החלש שיש בבית,
שהיא בכתה.
"הסתובבתי" אני עונה.
"אני הולך לישון" אני אומר לה ומסתובב לעבר חדרי ומתחיל
לצעוד.
"אז מה, אתה הכי אוהב עוגות גבינה?" אימא אומרת לי ואני מסתובב
לעברה.
"לא עוגות שוקולד, לא עוגת שיש, עוגות גבינה! זה מה שאתה הכי
אוהב, נכון? ואני הרי אימא שלך, אני צריכה לדעת את זה. איזו מן
אימא לא יודעת מה העוגה שהבן שלה הכי אוהב? ועוד ביום הולדת
שלו? איזו מן אימא אני?".
אני משפיל את מבטי. לא התכוונתי לפגוע בה אבל יצא שאת הכעס שלי
על הנשיקה של גיל והדס, הוצאתי דווקא עליה.
"כנראה אני לא אוהבת אותך מספיק אם אני לא יודעת את זה. כנראה.
כנראה זה שאני עובדת מסביב לשעון עשרים וחמש שעות ביממה, בשביל
שאתה לעולם לא תרגיש שחסר לך משהו , זה לא מספיק!" היא פונה
אלי בקול תקיף.
"זה לא הוגן אימא, אני אף פעם לא ביקשתי ממך לעבוד את כל השעות
האלה, אל תאשימי אותי בזה, את בחרת בעצמך להקדיש את כל החיים
שלך לקריירה המטופשת שלך". אני מתגונן ואומר לה את מה שאני
באמת חושב. שלא תשתמש בי כתירוץ.
"החיים לא הוגנים ערן, החיים לא הוגנים. להשאיר אישה בת עשרים
וארבע עם תינוק בן שנה אלמנה, זה הוגן? תגיד לי ערן, זה הוגן?
ואתה אולי אף פעם לא דרשת ממני לעבוד, אבל כן דרשת ממני תמיד
את הבגדי מותגים הכי חדשים, ואת הילקוט הכי טוב, ולטוס למחנה
קיץ כי כל הילדים טסים לחו"ל, וסלולארי חדש אפילו שאני עוד
משלמת על הסלולארי הישן כי כבר יש דור שלוש וחצי והקודם שלך
הוא רק שלוש ושליש! ודרשת פלייסטיישן ודרשת לטוס לפולין עם
הכיתה שלך ודרשת ודרשת ודרשת! אז סליחה באמת ערן, שהכנתי עוגת
שוקולד, אני מצטערת, באמת, מעומק הלב. כל החיים שלך לא היה חסר
לך דבר, אבל לא ידעתי שאתה אוהב עוגות גבינה יותר מהכול,
וכנראה שזה מקזז אחד את השני" היא מסתובבת ויוצאת לחצר ואני
פונה בכעס לחדרי, זורק את עצמי על המיטה ופורץ בבכי. אני קולט
שעל הדלת של החדר תלוי שלט "יום הולדת שמח".

הימים שלאחר מכן, היו ימים נורא מתוחים בבית, אבל עם הזמן
המתיחות עברה והדברים חזרו לקדמותם. לא דיברנו או הזכרנו יותר
את מה שקרה וכל אחד התרכז בחיים שלו. עם גיל ניתקתי כל קשר. גם
בבית הספר, ומכיוון שבלאו הכי לא היינו באותה כיתה ואפילו לא
באותו בניין, זה לא היה קשה במיוחד. בימים הראשונים הוא עוד
התקשר אלי כמה פעמים. היה לי מאד קל לזהות בוודאות שהוא התקשר,
ולא הייתי טורח אפילו להוציא את הסלולארי מהתיק כשהייתי מזהה
את הצלצול.
הדס הסירה אותי מרשימת החברים שלה בפייסבוק ויותר לא דיברנו או
נפגשנו מעולם.
חצי שנה מאוחר יותר, נודע לי שאביו של גיל לקה בהתקף לב פתאומי
ומת. הרגשתי פתאום שהסיבה שרבנו כל כך מטופשת. אנשים מתים
בעולם מהתקפי לב ואנחנו רבים כי הוא נישק בחורה שהכרתי
בפייסבוק.
ביום האחרון של השבעה, הגעתי לביתו לנחם אותו. הוא נראה רע,
ומיד כשנכנסתי זיהה אותי, קפץ לעברי וחיבק אותי חיבוק גדול.
חיבקתי אותו חזר והוא פרץ בבכי.
נכנסנו לחדר שלו. גיל התחיל לדבר ולא יכל להפסיק. הוא כנראה
שתק כל השבוע, וברגע שפתח את הפה, לא יכל לעצור את שטף הדברים
שהוא רצה כל כך להגיד. הוא סיפר לי איך נמנע מלבכות כל השבוע
כי הוא הרגיש שהמשפחה שלו מצפה ממנו לא לבכות, להיות זה שיהיה
החזק בשבילם. הוא לפתע החל לבקש סליחה. "אני מצטער אני מצטער
ערן  אני כל כך מצטער אתה אמרת לי שאין בינכם כלום באותו יום
ואנחנו דיברנו קודם בפייסבוק כשהזמנתי אותה והיא מאד מצאה חן
בעיני  ואתה היית עם הבחורה ההיא שהייתה איתך בגן..." אמר בלי
לקחת אוויר או הפסקות בין מילה למילה.
"עזוב, זה כבר לא חשוב, הייתי אידיוט, מה שהיה היה"  עניתי לו.
לקחתי את השלט של הטלוויזיה. "אולי זה יצליח קצת לעודד אותך"
אמרתי ופתחתי על הערוץ המקומי. חיוך קטן עלה על פניו של גיל
והוא התיישב לצידי וצפינו בטלוויזיה יחד.
הייתי צריך לראות את זה בא.