אבנים, אבנים, אבנים. כנראה, שהרבה באים לבקר אותך. אבנים,
אבנים וביניהם רגל קטנה מעץ.
הרגל מעץ, ששמתי לפני חודשיים, עדיין כאן. אני יודעת שחגי ראה
אותה. הוא סיפר לי, הוא ישר ידע שאני שמתי את הרגל, איך לא,
בעצם? המשבר והזמן לא ימחקו את הזיכרונות המשמעותיים, את כל מה
שהיה בינינו...
אנשים עוברים, מסתכלים עלי מדברת אליך, לעצמי, ואתה מקשיב, לא
מדבר, רק מקשיב, כרגיל. גיא, אתה לא תאמין, אבל האישה שעוברת
עכשיו, רגע...היא הסתכלה עלי באוטובוס בדרך לפה, ממש התבוננה.
הסתכלתי עליה בקטע של מה היא רוצה והיא אמרה לי שאני נורא
מזכירה לה את חני נחמיאס מהטלוויזיה. היא אמרה שאני ממש יפה
והיא ביררה אם אני קשורה אליה איכשהו. הלחיצה אותי, מאיפה היא
הביאה את זה? יש דברים שאני ממש לא מבינה וזה שאני פרנואידית,
לא אומר שלא באמת רודפים אחרי.

אני לא אשכח איך אתה וחגי צחקתם עלי, שאאאאף אחד לא יודע על
הקבוצה שלנו בלי סודות. ממש אף אחד. נתתם לי את התחושה, שאני
לא יודעת על מה אני מדברת, ואני לא אשכח את המבט שלכם כשגאולה
המחנכת ראתה אותנו בהפסקה ביחד, ואמרה "חבורת בלי סודות, אתם
תהיו מובילים בכיתת המחוננים בשנה הבאה". גאולה ידעה עלינו,
גאולה??? מאיפה היא ידעה על החבורה הסודית שלנו? על הכינוי
שלנו? אני כל-כך שקופה לאנשים? יכול להיות שהאישה מהאוטובוס
היא גאולה המורה? יכול להיות שאולי אתה זאת האישה? די, תפסיק
לגחך, זה ממש מוזר, אני קצת מאמינה בזה...

קבוצת בלי סודות... היו ימים... ממש השלמנו אחד את השנייה את
השלישי. חגי חשב שאנחנו צריכים שם לקבוצה הקטנטנה שלנו, אני
חשבתי שבלי סודות יתאר הכי טוב את זה שאנחנו מיוחדים לעומת כל
האחרים, שלא ידעו כלום, ואתה, אחרי שצחקת ביחד עם חגי על השם
שהצעתי, חשבת שאנחנו מזכירים את הגיבורים של בלי סודות. אתה
הרומני - עיתונאיש, חגי גשש - בלש ואני יוליה - חני נחמיאס,
מוכרת בחנות מילים. התווכחתי אתכם, שאני בכלל לא דומה לחני
ואתה התעקשת שאני מתוקה כמוה ואז חגי הציק לך וגם לי, שאתה
אוהב אותי. מאיפה הוא הביא את זה? כולה ילדים בני - שבע.
וואלה, באמת היינו מפותחים מאוד לגיל הזה, שכלית, לא רגשית. אל
תסתכל עלי ככה, אתה לא בשל רגשית, רחוק מזה, גם לא היום...
בשלב מסוים, חגי הציע לשנות את שם הקבוצה לבסוד העניינים, אבל
התעקשת ששם קבוצה לא משנים, גם אם אנחנו עוברים לביה"ס אחר,
לכיתת מחוננים, ואולי אפילו בגלל שאנחנו עוברים למקום אחר,
התעקשת, חשוב לזכור מאיפה באנו ושהכי חשוב בלי סודות, בינינו.
אני זוכרת שחגי, הוריד לך כאפה ואמר "כמה קשקושים יש לך בראש"
ואתה החזרת לו וקיבלת בראש. מה לעשות, חגי, אולי היה קצת פחות
חכם ממך, אבל הכי ספורטיבי שיש. אני קצת קנאתי בכם, אתם הבנים,
הגברים, הקופים, הולכים קצת מכות ושוכחים הכול, כאילו שום דבר
לא קרה. בכל מקרה בלי סודות נשאר.

אמא שלי טענה ששלישיה זה דבר שמזמין צרות. חשבתי שהיא אולי קצת
צודקת, אבל לא בקשר לקבוצה שלנו. היה לי נוח לחשוב ככה, הייתי
הנסיכה שלכם ופינקתם אותי והגנתם עלי. אני לא אשכח, איך רצתם
למאיה המכשפה ואמרתם  לה שלא תתקרב אלי. היא הביאה את אחיה
הגדולים, שצחקו על שניכם הקטנים, האבירים. אח של מאיה, אמר לי,
בלגלוג עליכם, "זה מה שהבאת? וחגי אמר לו "באין ציפור שיר, גם
התחת הוא זמיר". ואתה כמה שהיית חנון, היית חדור מוטיבציה להגן
עלי, שניכם, גם בידיעה, שתקבלו מכות. והיא באמת לא הציקה לי
מאז. הייתי משוכנעת שאף אחד לא יכול עלינו, על החבורה הקטנה,
אך האמיצה שלנו. שאנחנו חזקים מהתיאוריות, מהעולם, מהרגשות,
מהחיים ומכוחות מיסטיים. לא, מכוחות מיסטיים לא. מזה אף פעם
לא. הזמן הוכיח שאנחנו גם לא חזקים יותר מהרגשות שלנו, מהעולם
וגם לא מהחיים... אם חגי, מלך משחקי המילים היה כאן, הוא כבר
היה מוצא משפט נצחי וקוסמי על זה שאני מדברת איתך על כך שחשבתי
שאנחנו גדולים מהחיים. אתה מבין, מהחיים. חגי הוא אמן המילים
ודווקא אותי סידרתם בתור מוכרת בחנות מילים.

מצחיק וממש עצוב שאני נזכרת בזה דווקא עכשיו, אבל נזכרתי בנושא
שחגי הביא לשעת חינוך בכיתה ד'. אתה זוכר, הוא דיבר על הנער
הגאון בארה"ב, ששיחק במין משחק רולטה מטורף ויצא במשחק שהוא
צריך להתאבד. הוריו גילו את זה, סגרו אותו בחדר, עם מעקב עשרים
וארבע שעות ובכלל ניסו לעשות הכול כדי למנוע ממנו לעשות את
הצעד הטיפשי. הנער הזה היה גאון מחשבים, פתאום אני קולטת,
כמוך, זה גם היה הקטע שלך. אני זוכרת שחגי הדגיש, שלמרות
הניסיונות של ההורים בכל הדרכים למנוע מבנם להגשים את מצוות
הרולטה, הם נכשלו. הנער הגאון מצא דרך להגשים את המצווה. אני
אמרתי, שאם הוא היה באמת גאון, הוא לא היה משחק ברולטות ובטח
לא מתאבד. ואתה, אתה. אתה אמרת שאם הוא היה כזה גאון, אז איך
ידעו שהוא התאבד ולא סתם מת מוות טבעי. והמורה הייתה נרעשת,
"מוות טבעי לנער? ואיך מוות קשור לגאונות שלו? אלוהים, איך
הראש שלך עובד?" נפלט לה, ובסיום המפגש היועצת והמנהלת קראו לך
לשיחה ואתה היתממת ואמרת להם שאתה בעצמך לא מבין מה אמרת.
ושתקת. ההורים שלך אמרו שאולי זה סתם מחשבות של ילד שלא מבין
מה זה מוות, הם שיתפו שדוד שלך התאבד לא מזמן. היה ממש בלאגן,
אני מודה שלא הבנתי אז כלום. ואתה, כאילו לא התרגשת מכלום,
"אחרי כל מה שההורים שלי עברו..." אמרת, כאילו שאין לך זכות
לכאוב.

אני ממוללת חול, שמתפזר באוויר ונדבק לי בשערות. איך אבא שלך
היה מתעצבן, שהינו באים אליך מלוכלכים. הוא לא אמר את זה
במילים, זה היה יותר במבטים חוזרים ונשנים, שנבין את הרמז.
שישה חדרים לשלושה אנשים והכול כל-כך נקי ומצוחצח, הכול במקום.
אמא שלך עבדה על זה שעות רבות. הייתי אצלם שוב לפני שבוע, שוב
דבר לא השתנה, רק שכבר חצי שנה יש להם סיבה נוספת להיות
מדוכאים, בנם יקירם יחידם נהרג, לא סתם נהרג, אלא מות גיבורים,
ממש הסתער על המחבלים והרג שלושה מהם לפני שנהרג בעצמו. סלח
לי, שאני מדברת עליך בגוף שלישי, כנראה שאני כועסת, אני צריכה
לתפוס קצת מרחק, אבל אתה לא גיבור, לא, עלי לא תצליח לעבוד.
ההורים שלך מלאי רגשי אשמה, שהם חתמו לך, בן יחיד, לשרת בקרבי.
גולני רק גולני, פרידמן רוצה בגולני. אמא שלך אמרה שאין היגיון
בעולם ולראייה ציינה שחגי הספורטאי הזה, בן למשפחה מרובת
ילדים, ג'ובניק בממר"מ ואילו אתה בן למשפחה שלא הצליחה להביא
ילדים נוספים... היא הפסיקה את המשפט באמצע. אבא שלך אמר שלא
יכול להיות, אחרי כל מה שהם עברו, שהם יצטרכו לקבור את הילד
שלהם. המחשבות שלי נדדו לבית של חגי, מעט חדרים והרבה ילדים,
צעצועים, בגדים, מפוזרים בכל הבית...גם אני מפוזרת, אלוהים...

אתה יודע, גיא, עד לפני יומיים הייתי בטוחה שאני הרגתי אותך.
שנינו יודעים שלא מתת בקרב, אלא שנה וחצי קודם. אני לא אשכח את
הסצנה הזאת, שבאת אלי אדום כולך, מתנשף, עם שאלה אחת: "זה
נכון?" קצת הרגיז אותי, שאני צריכה לתת לך תשובה, אני בעצמי
הייתי כל-כך מבולבלת. כן, חגי ואני שכבנו, לא ידעתי אם אני
אוהבת אותו, לא ידעתי כלום. ואתה עם פרצוף בשוק, כאילו אני
חייבת לך משהו. נשארת אצלי כמה דקות, שותק. זאת לא הייתה שתיקה
בין חברי ילדות שמרגישים נוח אחד עם השנייה, זאת הייתה שתיקה
לא נעימה, רציתי לזרוק עליך נעל. האמת היא שלפני זה לא היה
כלום, חגי היה ידיד נפש שלי, אף פעם באמת לא ראיתי את עצמי
איתו בקשר רומנטי. הוא בא אלי, התחיל להתנשק ודברים זרמו, בלי
לחשוב. לא יודעת מה עצבן אותי אצלך באותו רגע, אולי שבמקום
לתמוך בי ברגעים מבלבלים אלו, היית בעלבון, חשבתי אז שאתה בכלל
מאוהב בי בסתר. לא היית שם בשבילי. אני לא הייתי שם בשבילך.
אני מצטערת על מה שאמרתי לך, "רוצה שנשכב גם ונגמור עניין",
הייתי מאוד סרקסטית, הייתי צריכה את החיבוק המבין שלך ואתה
היית תקוע בעולמך. ואז נעלמת. גם חגי. נשארתי לבד. לא יודעת,
זה לא הגיוני בעיני, שחבורה קטנה ואינטימית מגיל שש מתפרקת
ככה, בכזאת קלות. ראיתי אותך ברחוב מספר פעמים אחר-כך, דיברנו,
מוטיב המת - החי היה עליך, משהו כבוי היה לך בעיניים. אבל אני
לא מוכנה לקחת על זה אחריות, לקחתי על זה מספיק. לא עוד.

לפני יומיים, החבר שלך, חגי, התקשר אלי. מלך המילים התחיל
לגמגם. לא ראיתי אותו מאז הלוויה והשבעה עליך. הוא אמר לי,
שגיא הוא חגי, רק בלי החטא. חיכיתי להמשך דבריו, לא ממש הבנתי
ואז הוא סיפר לי משהו, שאתה בטח יודע כבר שנתיים. הוא סיפר לי
שבאת אליו הביתה ואמרת לו שאתה לא יכול להתאפק יותר ושאתה
מאוהב בו זמן רב. הוא אמר לי שהוא התקשה להכיל את המידע הזה
ואז הוא בא אלי, וקרה מה שקרה, הוא אמר שהוא לא באמת התכוון
לזה וכך יצא, שבעצם הוא רצה למצוא דרך להרחיק אותך. הוא נמצא
בטיפול פסיכולוגי יותר משנה ומסתבר שגם לו היו רגשות כלפיך.
הוא חשב שאם הוא יספר לי את הדברים האלו, אני אולי יבין למה
הוא התחמק ממני מאז אותו זיון אומלל, אך היה לו קשה לפנות אלי.
בשבוע שעבר, כשהוא ביקר אצלך, הוא ראה את הרגל מעץ. הוא ידע
שזה ממני, רק לא היה ברור לו אם המסר היה בשבילך או בשבילו.
הוא אמר שהיה לו קשה לבלוע את הרוק, כשהוא התחבר למשפט שלו
עצמו: "אל תכבה שריפות עם רגל מעץ...", הוא הבין שהוא צריך
לדבר איתי...

מצחיק, אבל אם היה לך קצת יותר סבלנות, אז לא היית גיבור וכזה
חכם, אבל אולי היית עם אהבה...

גיא, אני לא סתם מדברת איתך בזמן האחרון, אני מרגישה אנרגיות
ואני לומדת לתקשר איתם, הכול חדש לי עדיין. אני מרגישה שאתה
נמצא סביבי, שיש משהו לא פתור בינינו ושזה עוד לא הזמן להיפרד.
אבא שלך אומר שהוא כול הזמן רואה את הדלת נפתחת ואותך נכנס...
אמא שלי לא אוהבת, שאני מגיעה הרבה לבית הקברות. אני מתחילה
להבין שאני לא צריכה, שהאנרגיה, שאלוהים, שאתה, נמצאים בכל
מקום. טוב, זה לא בדיוק ככה, לפעמים ככה, לפעמים אני צריכה
חוויה יותר קונקרטית.

אני רוצה לשתף אותך במחשבות שלי, בהרהורים, בזה שיש כמה יוליות
בתוכי. קול אחד בתוכי אומר לי שזה בכול זאת קצת מופרך, שאני
מדברת אליך, קול אחר אומר שזה הכי הגיוני שיש, לקבל ולעבד ככה
את האין, את החוסר וודאות, את האין שמבחוץ ובעיקר את האין
שבתוכי. אני מרגישה שככל שאני לומדת לאהוב אותך מחדש, אני
אוהבת את עצמי יותר.
כן, יש לנו עוד דרך ארוכה ביחד...
אתה מלווה אותי הביתה?