[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי כץ-זמיר
/
המערה

השביל הפתלתל הוביל מקצה השכונה מעלה אל ההר, חולף בין חורש
אלונים טבעי מעוטר בקיסוס החורש ובליטות עגלגלות של אדמה חומה
המכסות על מחילות של חפרפרות. השביל טיפס במתינות מעלה אל ההר,
משקיף אל השדות הריבועיים הנפרסים מטה בעמק, אל בתי המושבה
הגדולים, הטבולים בירק, הנראים מלמעלה כלבני לגו קטנות בינות
לעצי צעצוע. לאחר תום המדרון המכוסה בשיחים ומעוטר פה ושם
בכלניות סגולות ולבנות, החל השביל להתעקל ולהתרומם לקראת סלעי
הענק שסימנו את תחילת ממלכת ההר החולש על הסביבה. כשעקף את
הסלעים הפך השביל לחרך צר בינות לגושי האבן וטיפס בתלילות
חלקלקה אל משטח האבן המנומר במספר אבנים גדולות ועצים עתיקים
כפופים וכנועים. מצידו השני של משטח האבן השתפל המדרון בחדות
והסתיים במהירות בקיר אבן רם ובתחתיתו נפער פתחה האפל של
המערה. השביל הוסיף וטיפס מעלה, אל צידו השני של ההר, ועד
פסגתו הנמצאת עוד מאתיים מטרים מעליהם.
אני ראשון" צעק אהוד.
"לא! אני ראשון. אני הגעתי קודם" צעק עודד, מתנשף, והניח את
רגלו בהחלטיות על הסלע שסימן את הירידה למערה.
אהוד לא התווכח. לא היה טעם להתווכח עם עודד והוא ידע זאת
היטב. הוא הביט במורד התלול הבוצי, הזרוע שברי אבנים וענפים
שנשברו בסערה הגדולה שהתחוללה אתמול. המדרון הוביל אל הפתח
הקטן השחור בקיר הסלע.
"נראה לך שזה נכון?" שאל עודד בהתרגשות, מעיף מבט מהיר לאחור,
בודק מתי יראו סימן לבנות, "נראה לך שיש שם שלד?".
אהוד התיישב על הסלע וחלץ את נעלו הבלויה והמלוכלכת מבוץ ועלים
קרועים. הוא חבט בסלע מספר פעמים, מלכלך אותו בכתמי חמרה
חומים.
"אבא שלי אמר שפעם גר פה האדם הקדמון" הוא אמר, מכניס את אצבעו
עמוק יותר לתוך הנעל ומשחרר אבן קטנה שהציקה לו. "אבל אני לא
יודע אם נשארו שלדים. בטח לקחו כבר את כולם".
עודד השקיף על הדרך ממנו עלו. ידו הייתה חבושה בגבס שהיה פעם
לבן. כעת הוא היה מכוסה בכתובות, ציורים, לבבות אדומים וחיצים.

"אני בטוח שעוד יש. אח שלי אמר שיש" הוא אמר וניסה לגרד מתחת
לגבס.
קול פצפוץ עלים ושבירת ענפים עלה מתחתם כשהבנות הופיעו.
מיכל מתולתלת השיער הניפה את ידה ברוגז כלפי מעלה "לא יכולתם
לחכות לנו, חזירים, אורן נפלה וירד לה דם".
אורן השתרכה אחריה, צולעת, שיערה הבלונדי אסוף מתחת לכובע
המעיל הכחול הגדול שעטף אותה. ידה הייתה אחוזה במעילה של מיכל
והיא לא הרפתה.
"תעזרי לי לעלות" היא ביקשה בקול מתפנק.
עודד עמד מעליהן, הושיט את ידו ועזר להן לעלות אל מדף הסלע.
"זה שם למטה" הוא הצביע לכיוון השני, לעבר פתח המערה. "נו?
נכנסים?".
מיכל הביטה במדרון החלקלק ובפתח הקטן האפל. חיוך השתלט על פניה
"כן! בואו" היא אמרה.
אורן פלטה יפחת רוגז קטנה "אני לא יורדת לשם" היא אמרה "זה
רטוב". היא עזבה את מעילה של מיכל והתיישבה על גזע עץ שנפל על
הקרקע.
"בואו נלך מכאן" היא ביקשה "מפחיד פה".  
עודד נחר בבוז, הסתובב ובחן שוב את המדרון כשוקל היכן כדאי
להתחיל בירידה.
אהוד שישב על הסלע וצפה בו, אמר בנחת "ירד הרבה גשם אתמול, ושם
למטה בטח מלא מים. נראה שכדאי לבוא בפעם אחרת".
עודד התבונן בו לרגע "אני לא מוותר" הוא אמר וניער את בלוריתו
"באנו עד לפה, אז אני נכנס".
מיכל הנהנה בהתלהבות ודחפה אותו קלות "תרד כבר. תעזוב את
הפחדנים האלו. אני אחריך".
עודד התחיל לרדת בזהירות, מחזיק ברגלו של אהוד ואחר כך בענף דק
של עץ אלון ובשיחים מצידי המדרון. מיכל עקבה אחריו צעד בצעד,
נאחזת באותם דברים, חוץ מרגלו של אהוד.
"אוף שיט" צעק עודד ורגלו החליקה והוא התדרדר מעט, נפילתו
נעצרת על  ידי אבן גדולה. הוא שפשף בהבעת כאב את ידו המגובסת
והביט מעלה. מיכל הייתה זהירה יותר, נאחזה בענף ובאבנים,
והתקדמה אליו באיטיות. אהוד צפה בהם משועשע ממקום מושבו הרם על
הסלע הלבן.
"חכה לי" אמרה מיכל, והתקדמה לעבר עודד, מחייכת אליו.
הוא המתין לה, בועט בעקב נעלו באבן שעצרה את נפילתו. מיכל
הגיעה אליו. ידה אחזה בכתפו ברכות, היא נעמדה על מדף סלע קטן
לידו.
"חלק" אמר עודד והתכונן להניח את רגלו שוב במדרון הבוגדני "אבל
אנחנו מתקרבים".
"זה ייקח לכם כל היום?" שאל אהוד מלמעלה "כי מחשיך מוקדם, אתם
יודעים".
עודד לא ענה לו. מיכל המתינה על מדף הסלע שלה כדי לתת לעודד
להתקדם. הוא התקדם באיטיות ואז איבד את שיווי המשקל, צנח
והתגלגל מטה, צורח ומקלל, ראשו נחבט בסלע בעוצמה וגופו נזרק
לעבר פתח המערה. לשנייה אחת הוא שכב שם, דומם ואז נפל פנימה,
לתוך החלל האפל.
"עודד" צרחה מיכל "עודד. תענה לי".
שום קול לא נשמע מתוך המערה. אהוד קפץ מראש הסלע שעליו ישב,
ומיהר לרדת מטה בדרך עוקפת שראה מלמעלה, מקפץ במהירות מעל
סלעים, אוחז בשרכים ובענפי עצים, ותוך מספר שניות הוא עקף את
מיכל, שעמדה בחוסר אונים. הוא התדרדר אבל שמר על שליטה ולא
נפל. הוא עצר בפתח המערה, וניסה להביט פנימה אל החשיכה.
"עודד" הוא צעק "אתה בסדר?".
כשלא שמע תשובה הוא פשט במהירות את מעילו וקפץ פנימה. שכשוך
מים נשמע כשצלל בבריכה שמלאה את המערה. מיכל התקדמה בזהירות
ועמדה בפתח, מציצה פנימה.
"מה קורה שם?" נשמעה צעקתה של אורן מלמעלה אבל מיכל לא ענתה
לה.
כעבור דקה נשמע קולו של אהוד "תעזרי לי. תמשכי אותו".
מיכל התכופפה, הניחה ברך על הקרקע הבוצית ומשכה בכול כוחה את
גופו הכבד והרטוב של עודד. אהוד דחף אותו מבפנים ואז טיפס
ועלה, מטפטף מים ומשקשק מקור, וכרע ברך לצד עודד.
"הוא מת?" שאלה מיכל בלחישה.
אורן, שרק קולה נשמע, צעקה "מה קורה? ספרו לי כבר"
אהוד הניח את אוזנו על ליבו של עודד. הוא הקשיב בזהירות, ואז
הזדקף "הוא נושם. אני מרגיש".



"אני אומר לך. אם מה שאמרת לא הולך. אני גומר איתה" התנשף
עודד.
הוא תפס בגבו של אהוד ודחף אותו הצידה, עוקף אותו ומציב את מקל
העץ הארוך שמצא על הקרקע ליד הסלע הלבן. "אני ראשון" הוא אמר
באושר, ונשכב על הקרקע, מושך את עצמו ונשען על גזע עץ.
אהוד התיישב לידו, מניח בזהירות את תיק הגב שלו לצד העץ, שולף
בקבוק מים גדול ולוגם.
"תן גם לי" אמר עודד "שכחתי להביא" והושיט את ידו. אהוד התבונן
בו בשקט והמשיך לשתות. כשסיים הוא העביר לעודד את הבקבוק.
"אין לך מה להפסיד" הוא אמר "אמרת שניסית הכול. נסה גם את זה"
"אבל לא הבנתי בדיוק מה אתה מציע" אמר עודד, לוגם ברעש. טיפות
מים נזלו מסנטרו וטפטפו על חולצתו המיוזעת.
"תסביר לה שקשה לך להיכנס למערה. שיש לך טראומה. אתה יודע" אמר
אהוד בסבלנות ולקח את הבקבוק חזרה, מנקה את הפיה בדש חולצתו
וסוגר בזהירות את הפקק.
"ואז?" שאל עודד "למה אתה חושב שזה ישנה משהו. אני אומר לך.
ניסיתי איתה הכול. היא לא נותנת". הוא התרומם להציץ בדרך שממנה
באו וחזר והתיישב באנחה.
"תראה לה את הצד הרגיש שלך, ואם אין לך, תעשה כאילו" אמר אהוד
ומחה את זיעתו בחולצתו "יש לי הרגשה שזה יעבוד עליה"
"לא נראה לי" פסק עודד "אבל היא שווה, אז ניתן לה עוד צ'אנס"
הוא קם והתבונן שוב אל הדרך "טוב. הן באות. שתוק עכשיו"
הבנות עלו בדרך הצרה, מפטפטות, מסיטות ענפים שהפריעו להם. מיכל
הייתה נמוכת קומה, שיערה החום הארוך המתולתל מהודק בקוקו על
ידי גומיות סגולות.
היא חייכה אל הבנים. "מה אתם רצים? אתם לא נהנים מהדרך".
עודד ואהוד משכו בכתפם ולא ענו. אורן צעדה אחריה. היא הייתה
בלונדית דקיקה וארוכת רגליים שנראתה מיובשת וסחוטה.
"יש לכם מים?" היא שאלה בתשישות והתמוטטה לצידי עודד.
אהוד פנה לעבר התיק, אבל עודד השיג אותו ושלף את בקבוק המים
החצי ריק והגיש אותו לאורן.
"תודה" מלמלה אורן, חפנה בידה הימנית את שיערה והטילה אותו
אחורה ובידה השמאלית אחזה את הבקבוק ולגמה ממנו. האחרים בהו בה
מהופנטים.
"תשאירי משהו" התרגזה מיכל "גם אני צמאה"



אהוד התבונן בכניסה למערה. היא הייתה שונה ממה שזכר אותה.
שורשי העצים התעבו, גידלו יבלות וגדמים, וכיסו את הפתח שגם אז
היה צר, משאירים חרך דקיק שאהוד כלל לא היה בטוח שיוכלו לעבור
בו. הוא הביט באופנוע השטח השקט שעמד נאמן שעון על עץ אלון
זקן, רגליתו הדקה שבורה מתאונה ומכסה טנק הדלק שלו מלא כיפופים
ושקעים. במשך השנים חרצו מפלצות הארבע על ארבע דרכים חדשות בהר
ואפשרו את הנסיעה עד לכאן, למי שהכיר את ההר. הוא הניח את התיק
הענק שהביא עימו על הקרקע מכוסת העלים, הוציא בקבוק בירה קרה
מהצידנית ולגם באיטיות, סורק את השטח ומחפש את המקום המושלם
לפיקניק. צפצוף יחיד סימן על הודעה נכנסת. הוא שלף את הנייד
מכיסו. "הוא חייב לך. אל תשתפן". יחד עם הטלפון נשלף ונפל
מכיסו ספר תהילים קטן. הוא נפל על החול ואהוד הביט בו לרגע,
מהסס. בסוף הוא הרים אותו ודחף חזרה לכיס.
הוא ירד בזהירות אל פתח המערה, מחליק ותופס בשורשים, מדרדר
אבנים קטנות שנפלו והצטרפו למחסום הטבעי שהסתיר את הפתח. הוא
סילק את האבנים, פינה את החול, חתך מספר שורשים והרחיב את
הפתח. ריח של ריקבון דחוס עלה מתוך המערה החשוכה. הוא הדליק
פנס וניסה להציץ פנימה. הוא נדחק והתכווץ, מושיט יד וכתף ואחר
כך ראש ורגל, ובמאמץ רב הצליח לדחוק את עצמו פנימה. המערה
הייתה נמוכה בנקודת הכניסה אך הקרקע השתפלה במהירות ואחרי מספר
צעדים הוא כבר עמד זקוף, מאיר בפנסו על קירות האבן הקרים. הוא
הניח מספר נרות גדולים בפינות החדר והדליק אותם. אורם המרצד
יצר תחושת מסתורין וגילה חרכים ופתחים שהובילו לחלקים עמוקים
יותר של המערה. הוא לא המשיך. הוא נדחק ויצא החוצה. ממהר לסדר
את מחצלת הפיקניק, להניח בארבע פינותיה אבנים לבנות גדולות,
להוציא את הצלחות, הסכו"ם הכוסות והמפיות, ולהניח את הצידנית
במקום מוצל.
רעש של ענפי עצים נשברים וקולות שיחה נמוכים סימן את בואם של
האורחים. עודד הופיע ראשון. גדל גוף, קירח לחלוטין, פניו
הקשוחים נוטפי זיעה, לבוש בחולצת פולו לבנה וג'ינס דיזל
משופשף.
פניו אורו כשראה את אהוד "הי גבר. שנים. שנים" הוא צעק וחיבק
אותו, מרטיב אתו בזיעתו וטופח על גבו במרץ.
מאחוריו עלתה אורן, אשתו, דקיקה עדיין, שיערה הבלונדי קצוץ
קצר, פניה היפים לשעבר שזופים וקמוטים.
עודד המשיך לטפוח בהתלהבות על כתפיו של אהוד. "איזה רעיון זה
היה" הוא דיבר בקול רם מאוד "כשהתקשרת והצעת שניפגש פה, מייד
אמרתי לאורן שחבל שלא עשינו את זה לפני שנים".
אורן הנהנה בעייפות לאישור. "מה שלומך אהוד?" היא פלטה בקול
גרוני וחיפשה מקום נקי לשבת עליו.
אהוד הציע להם בירה. עודד לקח בשמחה אבל אורן הסתפקה בבקבוק
מים מינרלים קר.
קול התנשפויות ושברי קללות רמזו שמישהי נוספת מטפסת בשביל.
רעמת שיער מתולתל ופנים חדות נגלו לעיניהם. האישה שהתקרבה לבשה
מכנסיים קצרים שחשפו ירכיים שמנמנות וחולצת טריקו מהוהה שעליה
הכתובת "מיטיבי לסת".



הם ישבו על מחצלת גדולה והחזיקו כוסות יין מלאות למחצה. מיכל
כבר הייתה מבוסמת קלות וצחוקה הרועם הזניק זוג שחרורים חששן
שהתעופפו ותפסו מרחק בטוח. הם סיימו לספר מה עבר על כל אחד, מי
למד מה ואיפה. כמה ילדים ואיזה בית יש לכול אחד. מי התגרש ומי
עזב את הארץ.
אהוד שלף את בקבוק היין המקורר מהצידנית שהתרוקנה ומילא את
שלושת הכוסות של אורחיו עד תומן.
"עכשיו תסביר לי" אמר עודד בקול שהעיד כי הוא שיכור קלות "ממתי
יש לך אופנוע? בחיים לא הייתי חושב שאתה,מכול האנשים, תיסע על
אופנוע"
אהוד שתק. שאלתו של עודד באה כסימן מאלוהים. סימן שהוא צריך
לעשות את זה. הוא חש את דפיקות ליבו מאיצות ואת התחושה הקרה
הכבדה בשיפולי בטנו. הוא הניח את כוס היין שלו על המפה. הוא לא
שתה הרבה במשך הארוחה, רק קירב את הכוס לפיו מידי פעם והרטיב
את שפתיו.
הוא היסס, ומיכל פרצה בצחוק רועם, חסר שליטה.
"אופס. חכו לי רגע. אני חושב שבורח לי פיפי" היא התרוממה בקושי
רב "אורן? את יכולה לבוא איתי? לשמור?". היא התעלמה מתגובתה
הצוננת של אורן והוסיפה "כמו פעם, כשהיינו ילדות"
אורן נכנעה וקמה. היא לא הייתה שיכורה. כשעודד סיים את המשקה
שלו, הוא שתה את שלה. הבנות נעלמו בין השיחים, קולה הרם של
מיכל ממשיך להישמע למרחוק.
"בוא נרד למערה" אמר אהוד וקם על רגליו. הם ירדו בזהירות במורד
השביל המוביל לפתח.
"אתה יודע. אף פעם עוד לא נכנסתי" אמר עודד "אם לא נחשיב את
הפעם ההיא, אתה יודע, כשהיינו ילדים"
הם התכופפו ונדחקו פנימה. עודד הגדול יותר נתקל בקשיים אבל
לבסוף נחלץ ועמד כפוף בכניסה. אהוד כבר עמד בפנים, אור הנרות
המהבהב נצנץ מעדשות משקפיו.
"ואללה" התפעל עודד "השקעת. היית פה כבר קודם?" הוא התקדם
פנימה עד שהצליח לעמוד זקוף.
"לא. הנרות האלו תמיד דולקים פה. מה אתה חושב?" ענה אהוד
והדליק את פנסו, מציץ אל המעבר שהוליך פנימה, עמוק יותר.
עודד נגע ומישש את הקירות "אז אין פה שלדים. טוב, אולי בפנים"
אהוד התבונן בקרחת המנצנצת של עודד. עכשיו, כששניהם לבד, ללא
הבנות, זו הזדמנות טובה.
"אני חולה" הוא אמר "חולה מאוד". עודד הפנה אליו את ראשו
הגדול, המבריק. הוא עזב את הקיר והתקרב אל אהוד.
"באמת נראית לי קצת לא בסדר" הוא אמר "מה זה? מה יש לך?"
אהוד אילץ את עצמו לדבר "סרטן. סרטן במוח. גילו את זה רק לפני
שלושה חודשים. הרופאים אמרו שזה בלתי ניתן לריפוי. שאין אפילו
טעם לנסות כימותרפיה. אבל יש .."
עודד שתק. גופו הגדול מילא את המערה בנוכחותו. אהוד חשב שהוא
מריח את האפטר שייב שלו. זה עוד דבר שהשתנה עם פרוץ המחלה. חוש
הריח שלו נעשה רגיש הרבה יותר.
עכשיו זה הזמן, עכשיו. הקול הפנימי דחק באהוד, ספר לו. תשאל
אותו. אין לך מה להפסיד. למה אתה תמיד בוחר לא לעשות כלום
כשצריך, למה אתה חושב כל כך הרבה. ספר לו כבר ותראה מה הוא
אומר. אהוד התכופף והתיישב על הרצפה הקרה. היה פה נעים הרבה
יותר מאשר בחוץ.
עודד כרך את זרועו סביב כתפו של אהוד והתיישב לידו. "זה נורא"
הוא אמר לבסוף, ואחרי מחשבה נוספת שאל "יש משהו שאני יכול
לעזור?"
נו! צעק הקול הפנימי. הוא שואל אותך. תגיד לו!
אהוד נאנח. הוא נשכב והניח את ראשו על הרצפה הקשה.




שבת. הוא בן שבע או שמונה. הוא יושב על המדרכה מול ביתה של
אורן, רגליו על האספלט החם של הכביש. יש לו כדורגל ביד והוא
זורק ותופס אותו ומתבונן בחצר הבית שמולו. הוא שומע את קולות
הילדים הנרגשים, צועקים ומוחאים כפיים לקוסם שעמד מולם. הוא לא
רואה מה בדיוק הקוסם עושה, גדר העץ של הבית מסתירה לו. יש שם
בעיקר בנות אבל גם עודד שם, הוא הוזמן. שער הבית נפתח ואימא של
אורן יוצאת ומביטה בו. היא חוצה את הכביש ונגשת אליו, נוגעת בו
ברכות. "אולי תצטרף אלינו?" היא שואלת ואוחזת בו, מוליכה אותו
פנימה, אל תוך המסיבה, אל המבטים המופתעים של הבנות, כולן
מטופחות ונקיות, והוא לבוש במכנסיים קצרים וחולצה בלויה שכבר
ידעה מאות כביסות, עם הכדורגל ביד. עודד ניגש אליו ולוקח את
הכדור והבנים המעטים רצים אל הדשא ומתחילים לשחק. אורן עומדת
עם הכתר על הראש ומתבוננת בו, כועסת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"מילים גסות
יחפו על חוסר
היצירתיות שלך"



בוליביה מקבלת
עצות ממשתמש
ותיק.

פין.
קקה.
מנוש.
צמד עופרים.
אלגברה.
פיפי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/6/10 23:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי כץ-זמיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה