אני "עושה מדיטציה" (ביטוי מצחיק, לדעתי) באופן סדיר כבר קרוב
לשלושים שנה וההתלהבות והאהבה שלי לתרגול הזה, כמו גם ההערכה
של חשיבותו, רק גדלות עם השנים. למעשה, ככל שאני יותר מעורב
בעשייה למען התפתחות החברה והתרבות שלנו, כך גדלה בעיני
חשיבותה של המדיטציה, וכך אני עושה אותה ביותר כוונה ומעריך
אותה יותר. אז רציתי לספר קצת על המדיטציה שאני מתרגל, גם
מבחינה תיאורטית וגם מבחינת ה"טכניקה" עצמה.

כמו בכל דבר אחר בחיים, הדבר החשוב ביותר במדיטציה הוא המטרה
שלשמה אנחנו עושים אותה. בדרך כלל, אנשים עושים מדיטציה כדי
לשפר משהו באיכות החיים שלהם - בין אם זה כדי להיות רגועים
יותר, לתפקד טוב יותר, להוריד את לחץ הדם, להרגיש טוב יותר,
להפחית את האינטנסיביות של המחשבות שמתרוצצות בראשם ולחוות קצת
שקט ושלווה, להיות ערים יותר ומודעים יותר, וכדומה.

אולם המטרה החשובה והמשמעותית ביותר שאני מכיר למדיטציה שונה
מכל אלה. היא מתגלמת באפשרות להכיר ולהפוך למודע את הממד או
הרובד שבנו, במי שאנחנו, שהוא מוחלט, קבוע, אינסופי ונצחי,
ולפיכך עמוק יותר ומשמעותי יותר מהממדים היחסיים והמשתנים
וחולפים שבנו.

החיפוש אחר הממד המוחלט והנצחי של הקיום בכלל, ושל הקיום
האנושי בפרט, מלווה את התרבות האנושית, כמובן, מאז תחילתה. בני
אדם תמיד הרגישו שמעבר לגוף שנולד ומזדקן וחולה ומת, מעבר
לאישיות השטחית ולדרמות האישיות של חיינו ומעבר לתשוקות
ולרצונות, למשאלות ולפחדים ולנוירוזות של האגו - הם מודעים
בעצמם לממד הרבה יותר עמוק מכל אלה, של קיום נצחי ומוחלט. ביחס
אליו, תנודות החיים הספציפיים שלנו, כעמיר או שרון, הן רק כקצף
הגלים על פני אוקיינוס עמוק ועצום.

בני אדם גם היו מודעים לכך שלמרות זאת, תשומת הלב שלנו שקועה
כל הזמן כמעט, באופן קומפולסיבי וללא הפוגה, בתחושות ובדחפים
של הגוף, במחשבות ורגשות ורצונות ופחדים שחולפים ומשתנים כל
הזמן, ובתפישת עולם שהיא בעצם מאוד קטנה, אישית ושטחית.

כדי לשחרר את תשומת הלב שלנו מתחושות הגוף, מהמחשבות והרגשות
והפנטזיות והתוכניות שלנו, ולאפשר לה לפנות אל הממד המוחלט
והנצחי הזה, להכיר אותו, לשקוע בתוכו ולהפוך אותו למודע ולנוכח
תמיד בחווייתנו, אנחנו יושבים במדיטציה. תרגול המדיטציה נועד
לעזור לנו לשחרר את תשומת הלב שלנו מההיצמדות ומהעיסוק הכפייתי
בכל אלה, ולאפשר לה לפנות, באופן ספונטני וללא מאמץ, אל הממד
העמוק ביותר של מי שאנחנו.

לפני שאגיע להנחיות למדיטציה, אני רוצה להוסיף עוד מילה בנוגע
לטבעו של הממד המוחלט, ולהסביר מדוע אנחנו לא רגילים להיות
מודעים אליו, למרות שהוא הממד העמוק והאמיתי ביותר של מי
שאנחנו. אם כן, הסיבה לכך היא בדיוק זו - שזהו הממד העמוק
והאמיתי ביותר של מי שאנחנו, ולא אובייקט חיצוני לנו, שהתודעה
שלנו יכולה להיות מודעת אליו כדבר נפרד. הממד הזה הוא בעצם
התודעה עצמה.

כפי שאנחנו לא יכולים לראות את הראייה שלנו עצמה, אלא רק את
האובייקטים השונים שאליהן היא מופנית, אנחנו גם לא יכולים
לראות את התודעה עצמה אלא רק את האובייקטים שמופיעים בתוכה.
לכן, ה"ידיעה" של מי שאנחנו במקום העמוק ביותר אינה ידיעה
רגילה, של סובייקט מול אובייקט, אלא היא ידיעה צרופה, טהורה,
ידיעה של התודעה עצמה.

לכן גם איננו יכולים להחליט להפנות את תשומת לבנו אל הממד הזה,
שהוא התודעה עצמה, כמו שאנחנו מפנים את תשומת לבנו אל כל חפץ
אחר. כל שאנו יכולים לעשות הוא לשחרר את התודעה שלנו מההיצמדות
לאובייקטים, ואז, כשהיא חופשית מהם, כל שהיא מודעת אליו הוא רק
היא עצמה.

אז איך עושים את זה? ההנחיות הן פשוטות להפליא. ההנחיה הראשונה
היא לשבת בשקט, בדממה וללא תזוזה. הסיבה לכך היא שחלק ניכר
מתשומת הלב שלנו מוסח, בדרך כלל, על ידי תחושות הגוף שלנו.
ישיבה שקטה ודמומה מפחיתה במידה משמעותית מאוד את הגירויים
שבאים מהגוף, וככל שאנחנו יושבים יותר זמן בשקט וללא תזוזה כך
תחושות הגוף פוחתות, או עוברות בהדרגה לרקע. הישיבה השקטה היא
ביטוי של הכוונה שלנו להרפות מכל האובייקטים של התודעה, מהעולם
כולו, מכל הקיים, ולשקוע אל תוך המודעות לתודעה עצמה, שהיא
בסיסית יותר וקודמת להופעה של כל אובייקט שהוא.

ההנחיה השנייה היא להיות רגוע ושלו לחלוטין, ככל שרק ניתן, ולא
לנסות להשיג או לחוות דבר ספציפי, אך עם זאת להיות ער, ערני
ומודע, ולשים לב - או, במילים אחרות, לא להירדם. אנחנו רגועים
ושלווים, כי בעצם כל שאנחנו עושים הוא שאנו להניח לכל להיות
כפי שהוא, מבלי להגיב לדבר. פירושו של זה   הוא שאם עולות בנו
מחשבות אנחנו פשוט לא מתייחסים אליהן, אלא מניחים להן לעלות
ולחלוף כרצונן, ואם עולים בנו זיכרונות, או תחושות, או רגשות,
אנחנו לא מתייחסים אליהם, לא נוגעים בהם, לא עוקבים אחריהם, לא
מנסים להשתחרר מהם - אנחנו פשוט לא יוצרים איתם קשר ולא
מתייחסים אליהם. ואנחנו ערים ומודעים ושמים לב ל-הכול, כי
אנחנו מעוניינים מאוד בתודעה עצמה, שהיא הכול.

המצב של מדיטציה, שנוצר כשאנו ממלאים אחרי ההנחיות הפשוטות
האלו, הוא מצב מיוחד במינו, שבו אנחנו רגועים לגמרי וערניים
מאוד בעת ובעונה אחת - מצב שאנחנו בהחלט לא רגילים אליו. אנחנו
גם לא רגילים להניח את המחשבות, התחושות והרגשות שלנו לנפשם:
בדרך כלל אנחנו רגילים לרדוף אחרי כל מחשבה שחולפת בראשנו,
ולהיות עסוקים מאוד ברגשות ובתחושות שלנו.
לכן זה דורש מעט תרגול, מעט ניסוי וטעייה והתבוננות בחוויה
שלנו ולמידה ממנה, כדי לגלות מה פירוש הדבר לעזוב את הכול ולא
להתייחס לדבר. אבל ככל שנעשה זאת, והמודעות לממד הנצחי והמוחלט
של מי שאנחנו תגבר ותתחזק בתוכנו, כך נגלה שאנחנו באופן טבעי
נמשכים אל המודעות הצרופה והריקה מכל הזאת, ומתאהבים בה. אולי
אפילו נגלה שהיא יקרה לנו יותר מכל מחשבה או רגש או חוויה שהם.
זה קרה כבר להרבה אנשים, ואל תתפלאו אם זה יקרה גם לכם.

(מוקדש לאנדרו כהן, שלימד אותי מדיטציה אמיתית מהי)