1
נראה היה כסוחר רגיל המציע את מרכולתו לחניות חשמל. הניח
חבילה מוארכת על הדלפק, הושיט את ידו ואמר: ''צ'י'' . לחצתי
את היד המושטת, ''גיל,'' השבתי בהיסוס, כי לא בטוח הייתי אם
הצ'י שלו הוא ברכת שלום או שמו. הוא חייך חיוך מבויש, אופייני
לבני המזרח הרחוק.
''אני מייצג חברה תאילנדית למנורות חדישות,'' אמר והחל פותח את
האריזה בזריזות מרשימה. עד מהרה שלף דבר שנראה כמו מנורת
פלורוסנט מצויה, אם כי בעלת עיצוב חדיש. היססתי לרגע, מבטאו
היה זר מאוד וניסיתי לדמות לעצמי אם כך היה מדבר עולה חדש
מתאילנד, אם היה דבר כזה. הצצתי בפניו... הו, כן חזות פניו
מתאימה, הוא בודאי בן המזרח. אבל היה משהו מטריד, באותן
עיניים. שכחתי את נימוסי, ונעצתי את מבטי. משהו סגול הבהב,
כלהבה קטנה באישוני עיניו הכהים. הבטתי סביב מנסה לאתר מקור
אור בעל אופי כזה הגורם להשתקפות בעיניו ולא מצאתי. בינתיים
הוציא בן שיחי מהאריזה מחברים וחוטים, בזריזות ובמיומנות
מופלאות, חיבר אותם לנורה והנורה החלה מיד להפיץ אור בהיר
ונעים. הכול מונח היה לנגד עיני על השולחן, שום חוט לא הוליך
לרשת החשמל, לא נראתה סוללה או מקור כוח אחר, הנורה דלקה
מעצמה. הסקרנות המקצועית שלי התגברה מיד על החשדנות שבה
התייחסתי לאיש ומרכולתו. אילצתי את עצמי לשכוח את ההבהוב
בעיניו. לפתע הבריק בי רעיון: זו מתיחה של מצלמה נסתרת.
''שמע,'' פניתי אליו בתקיפות, ''אם אתה שחקן בשרותו של המתחן
הלאומי, דע לך ש...'' שריר לא זז בפניו של האיש... לא עכשיו
ולא קודם לכן. ''נכון שאתה אנדרואיד?'' שאלתי בחוסר נימוס.
''סוכן מכירות אנדרואידי מתוצרת 'קודי' יפן, לשירותך אדוני,''
אמר, בקול רך ונעים.
וידוי זה הרגיע אותי לחלוטין. נתתי לעצמי ציון מעולה בזיהוי
אנדרואידים, אבל בעצם לא נעשה ניסיון ממשי להסתיר את זהותו: לא
היה לי ספק שאת ההבהוב הסגול בעיניו ניתן היה להסוות אילו
היצרן רצה בכך.
''צ'י,'' פניתי אליו ישירות, כפי שראוי לפנות לאנדרואיד, ''מה
אתה מציע לי?''
''אדוני,'' השיב בנימוס תוך כדי קידה קלה, ''אדוני אני מציע לך
את נורת הפרפטום-מובילה (תנועה נצחית) שלנו או בקיצור: PML,
להפצה ראשית בעיר.''
''אני שמח,'' השבתי בגלוי, ''אבל אני לא אפיץ דבר שאני לא
מבין איך הוא פועל. אהיה גלוי אתך,'' המשכתי באומץ, ''אני חושד
שהמוצר שלך פועל מכוח סוללה גרעינית קטנטנה שמסכנת את המשתמשים
בחשיפה לקרינה רדיו אקטיבית, ואולי,'' המשכתי בחוט מחשבתי,
''הם שלחו סוכן אנדרואידי כדי לא לסכן סוכנים אנושיים.''
''אין קרינה,'' השיב צ'י , ''אנא מדוד בעצמך.''
לקוח שהכרתי היטב נכנס לחנות, רמזתי לו בראשי שישים עין,
נכנסתי לחדר האחורי, ששימש לי כמעבדה וחזרתי עם מד קרינה
משוכלל. צ'י טרוד היה בלהסביר למספר לקוחות שנכנסו לחנות
באקראי. כולם עמדו מוקסמים ונלהבים.
''רגע אחד,'' קראתי כדי למשוך את תשומת לבם, ''אני צריך למדוד
שהפלא הזה לא מקרין משהו מסוכן.''
כולם התרחקו מהשולחן. הפעלתי את מד הקרינה, נוגע ממש במנורה
הדולקת. לא האמנתי למראה עיני, המכשיר מדד עוצמה קבועה לחלוטין
בכל תחומי הספקטרום הנראה, אדום עד סגול וכמעט אפס קרינה בתחום
שמחוצה לו. לא אינפרה אדום ולא אולטרה סגול. מעולם לא ראיתי
מנורה בטוחה כל כך. לא יכול להיות ספק בקשר לכך.
''יפה,'' אמרתי מתפעל, ''המוצר בטוח לחלוטין, אגרסיבי פחות
משעון-קוקייה שוויצרי ומזיק פחות מפלפל אדום חריף.''
צ'י עמד והדגים, ותוך כדי כך התאספו אנשים נוספים, עד מהרה
החנות הייתה מלאה בלקוחות נלהבים שדורשים את המוצר המיוחד.
צ'י הוציא אריזה נוספת מתיקו ומסר אותה לי: ''אנא, חבר בעצמך,
אני רוצה להדגים דבר מה,'' אמר בקולו המלטף.
הסרתי את נייר העטיפה, פתחתי את הקופסה ומיד ראיתי עד כמה
הדברים פשוטים; המחברים היו שונים זה מזה ומקוטבים, לא משאירים
מקום לכל טעות אפשרית. חיקיתי את תנועותיו של צ'י ובמהירות
סבירה לחלוטין סיימתי את ההתקנה, ודבר לא קרה.
''להפעיל מנורה זו או להפסיק אותה,'' פתח צ'י בהסבר, ''אפשר רק
על ידי תרגיל מחשבתי, המייצר גלי מוח מסוג 'אלפא', גלים של
רגיעה. אדוני,'' פנה אלי, ''איך אתה רוצה לקרוא למנורה
שהתקנת?''
ההומור האנדרואידי היבש שלו מצא חן בעיני והמשכתי לשתף אתו
פעולה: ''אחשדרפן,'' אמרתי, מנסה להפיל את צ'י בפח המילה
המסובכת והבלתי מוכרת.
''אחשדרפן'' חזר אחרי מיד, "מפרסית עתיקה,'' זיהה ללא קושי,
''מוזכר אצלכם בתנ''ך במגילת אסתר, עכשיו חשוב עליו בצורה
מרגיעה, אם למשל הים מרגיע אותך, חשוב על רעש הגלים.''
עצמתי את עיני, חשבתי את שמו ואת המנטרה המרגיעה שלי והנורה
נדלקה מיד. לאחר מכן הרגזתי את עצמי בחשיבה על האוברדראפט
בבנק, המנורה הבהבה בעצבנות עד שכבתה.
''צי,'' אמרתי בבדיחות דעת, ''זו עוד מהדורה של 'באגס-באני,'
הארנב האפור הרובוטי שמלמד ילדים לטפל בחיות מחמד?''
''לא,'' השיב בחייך מקצועי, ''את זה עשו המתחרים.''
לפני שהבנתי מה ומי, יצא צ'י והביא ממכוניתו ארגז גדול מלא
חבילות כאלה. המחיר היה סביר מאוד וגם הותיר לי רווח נאה. צ'י
עזר לי במכירה, ועד לזמן סגירת החנויות החנות מלאה הייתה
קונים. נראה היה שהשמועה התפשטה במהירות עד שנאלץ הייתי לסגור
את דלתות החנות ולהציב בה שלט 'סגור'.
גמרנו לשרת את אחרון הלקוחות, ספרתי את הקופה שילמתי לצ'י את
המגיע לו במזומן, וסיימתי את הרישומים, ארגז נוסף השאיר לי צ'י
באשראי.
סגרתי את העסק, בדרך למכוניתי בעודי חובק באהבה רבה את
''אחשדרפן'' שלי, נזכרתי שאי שם יש לי בית עם אישה וילדים
ואמור הייתי לנסוע אליהם... אני חייב לצלצל שאני לא חוזר
היום... אבל זה סובל דיחוי... מה כבר יקרה? באיזה שהו מקום
הבנתי שזה לא בסדר, ואילצתי את עצמי להתפכח משיכרון החושים
שנפל עלי. בקול חלש פקדתי על הטלפון: ''בית,'' אלא שלא הייתי
נמרץ מספיק, ניסיתי שוב הפעם כמעט בצעקה: ''בית!'' זה פעל,
שמעתי את תקתוקי הקשר, ואז אמר הטלפון: ''בית לא זמין.''
''אחשדרפן,'' אמרתי, נהנה מהעובדה שחוש ההומור לא עזב אותי,
קולו הנעים של צ'י השיב: ''גיל, תמיד לשרותך.'' ניתקתי
בתיעוב.
''מירה,'' ניסיתי את מזלי - ''מנוי לא זמין, נסה מאוחר יותר.''
ניסיתי את הניידים של הבן ושל הבת, כולם לא היו זמינים.
זה מתאים לי, חשבתי לעצמי, אוכל תמיד להגיד שהייתה תקלה בקשר.
ניגשתי והנחתי את האחשדרפן שלי בזהירות על מושב המכונית,
''אחזור עוד מעט,'' אמרתי לו, כאילו היה בעל תבונה. באותו רגע
עלה בדעתי שהדבר הזה ממכר, וצריך להיפטר ממנו. אולם החלק
הרציונאלי שבי לא הלך שבי אחר רגשותיי... או אולי... להפך...
אולי רגשותיי ניסו לתת לקשר הזה הסבר רציונאלי?
הייתי נסער וטיילתי ברחוב כדי להירגע. מולי הלך איש אם החבילה
המוכרת תחת זרועו, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד, וגם הגברת וגם
הנערים וגם הילדים! כמעט כול האנשים ברחוב נשאו 'אחשדרפנים'
בידיהם. הצצתי בחלונות הראווה, בכולם נראו אחשדרפנים עם האריזה
או בלעדיה, בחלונות אחדים הספיקו הסוחרים להציב שלטי הסבר,
ואפילו שירי הלל למוצר החדש.
"לך תאמין להם?" אמרתי לעצמי, "הוא הבטיח לי בלעדיות בהפצה!"
חזרתי למכונית נסער, הבטתי באחשדרפן שלי: ''מה אתה אומר?''
אמרתי לו, ''צריך להירגע,'' חשבתי את המנטרה שלי והנורה נדלקה
מיד.
ניסיתי שוב להתקשר הביתה , לאישה לילדים, והם לא היו זמינים,
בדמיוני יכולתי לראות את בני ביתי בוהים באחשדרפנים, ומרוצים
עד הגג.
2
היום שלמחרת לא דמה לשום דבר אחר שהכרתי; אומנם הרחוב המה אדם
ומכוניות כמו בכל בוקר אחר, אבל השקט היה שלא מהעולם הזה. כולם
היו מנומסים, הולכי-הרגל והנהגים ברכו זה את זה לשלום, לא
צעקו, לא קיללו, לא צפרו ולא הצהירו דבר על מקצועה של האימא של
המתעכב ברמזור. מכיוון שלא נדחקו ולא חסמו צמתים התנועה זרמה
למופת נראה היה שלמרות השלווה כולם יגיעו למחוז חפצם במהירות
ובבטחה.
הכול נראה כל כך בסדר, עד שהתקשיתי לקבוע מה בכל זאת מדאיג
אותי. גם אני הייתי רגוע, אולי אפילו קצת הוזה, קצת פלגמאטי,
אז מה? התמכרנו למתח? בלעדיו אנחנו לא מסוגלים לחיות?
תנועת הקונים הייתה דלילה, ואלה שנכנסו שאלו על ''מנורת הפלא''
מסתבר שכבר מצאו לזה שם. מכרתי כמה מהן, ואף הדרכתי את הקונים
בהפעלתן. למחרת ניתן היה לראות שהתנועה דלילה יותר וכך מיום
ליום הלך הרחוב והתרוקן, עד שגם אני החלטתי שאין טעם לשבת
בחנות כל היום במקום זה אוכל להתייחד עם האחשדרפן שלי.
הייתי רגוע לחלוטין אבל דבר מה הפריע לי. כולם מיצרים גלי
אלפא, מי עובד? מי דואג לביטחון? מי מייצר דבר מה? האם כל הארץ
מאלפפת? כמה צ'יים ירדו על כדור הארץ? כמה מנורות פלא הספיקו
להפיץ? מה המטרה של כל זה? האם כולם מתמכרים או ישנם כאלה
שמחוסנים בפני זה? האחשדרפן הראה סימני עצבנות. סגרתי אותו
בארון כדי שלא יסיח את דעתי, והפעלתי את הטלוויזיה. שידור
מהכנסת, רוב המושבים ריקים, יושב הראש מפהק, הנואם מבקש הסבר
מהיכן הגיעו נורות הפלא? מי מפיץ אותן? האם זה בטוח? איש אינו
משיב והשאלות נשארות תלויות ועומדות בחלל המליאה. על שולחנם של
חברי הכנסת הבודדים שטרחו ובאו רואים בברור את נורות הפלא, הם
נראים מרוכזים בדבר אחד, בתגובת המנורה שלהם.
למרות הפיתוי להוציא את האחשדרפן מהארון, לא עשיתי זאת,
בינתיים. ניסיתי לחשוב; אם כל זה מכוון לגרום לבני האדם להיות
אדישים ומרוצים, מה עומד מאחרי זה? ואיך הם מבצעים את זה? לא
יתכן שצ'י אחד, מיומן ככל שיהיה מסוגל לעשות את כל זה לבד. מצד
שני אם נפלו עלינו צ'יים רבים צריך הייתי להיתקל בהם ברחוב...
אלא אם כן הם שונים במראם זה מזה, וכל הולך רגל, נהג, או טייס
יכלים להיות צ'י מוסווה, ויש לשער שלא קוראים להם צ'י, והם
אינם בעלי חזות אוריינטלית ונראים כמוני וכמוך, ואולי אני עצמי
צ'י, הרי עזרתי להפיץ את מנורות הפלא. וואו, זה ברור לחלוטין,
הם משתמשים במנגנון השיווק הקיים, אני הסכמתי להיות המפיץ לכל
העיר, ולא עשיתי דבר. גלשתי לחשבון הבנק שלי, לתדהמתי היה
חשבוני ביתרה חיובית גדולה, כמו שלא היה מעולם.
יצאתי לרחוב נכנסתי לבית הקפה הסמוך - אותו אני פוקד כאשר אני
חש בדידות. אני אוהב להתבודד, אולם הבדידות הכפויה מכאיבה
לי... למה בעצם? לא נשאר הרבה מאותו כאב, רק איזה געגוע רחוק
לתקופה בה הייתי פחות מרוצה.
אמיר ודני ישבו ליד שולחן, לוגמים קפה ומציצים מידי פעם ב
iDesks שלהם. הם הרימו את ראשם לרגע, ואותתו לי להצטרף.
''יש לכם אחש... סליחה מנורת פלא?'' שאלתי.
הם הביטו בי בעיניים מצועפות, אמיר השיב בהחלטיות: ''לא.''
לא צריך היה להיות פסיכולוג כדי להבחין שהוא משקר, ''יש לי,''
אמרתי בהיסוס, ''יותר גרוע, זה עתה למדתי שאני המפיץ הראשי
בעיר.''
''זה טוב?'' שאל דני, ''אני עוד מהסס, ניסיתי וזה מרגיע מאוד,
מה זה כבר יכול להזיק?''
''נכון,'' הצטרף אמיר, ולא התייחס כלל להכחשתו הגורפת דקה לפני
כן, ''למה שארגיש אשם בגלל זה? זה בודאי מזיק פחות מתרופות
הרגעה. ומתוכניות ריאליטי רדודות בתלת ממד."
''מה?'' הרגשתי איך הולך וגואה בי הכעס הישן, זה שלפני תקופת
האחשדרפן, ''אתם לא מבינים את הסכנה? חוסר שביעות הרצון זה מה
שעומד מאחרי הדחף ליצור. המתח הזה בין המעשה והחזון יוצר הפרש
פוטנציאלים שמאפשר זרימה, מאפשר תנועה. המתח שבין המצוי לרצוי
מניע את הכול, כשהמצוי הופך רצוי אין המשכיות, זה סוף
העולם.''
דני התאושש ראשון: ''נו באמת גיל, אתה לא מגזים? אם אני בוהה
קצת בכדרלעומר שלי, וזה מרגיע אותי, מזה ייהרס העולם?''
''כדרלעומר?'' אמרתי בהתפעלות, ''גם אתה הלכת לתנ''ך?''
שקט השתרר, הבנתי שהספקות שלי החלו חודרים לתודעתם.
''אני יומיים כבר לא עובד,'' אמר אמיר וקולו רעד מעט.
''גם אני,'' השיב דני, ''חייבים להפסיק את זה.''
שניהם נעצו בי מבט מאשים, ''אתה המפיץ,'' אמר אמיר, ''אתה הבאת
עלינו את הצרה הזאת, לך גם הרקע המקצועי להבין את התופעה, עשה
משהו.''
''תמיד למדנו,'' אמרתי מהורהר, ''שלא תיתכן 'תנועה-נצחית', כדי
שהנורה תידלק נחוצים שני תנאים: מקור אנרגיה ומתג לסגירת
המעגל..."
"יעני בטרייה ושלטר," אמר דני במבטא גששי. שמחתי לשמוע שההומור
והסרקזם האופייניים, חוזרים אליו.
"אם אין לה שלטר," המשכתי בגששית מצויה, "ואין לה בטרייה, איך
דולקת השרמוטה?"
כשחזרתי לדירה, הרחובות היו ריקים, ניסיתי לטלפן למירה
ולילדים, כצפוי כולם לא היו זמינים.
לא יכולתי שלא להתפעל מהמהירות שהדבר פועל, לא ידעתי על מקומות
אחרים - כי גם התקשורת פעלה בעצלתיים - אבל הרחובות שעברתי
בהם, נראה שמתו מות נשיקה. איזו ריקנות, איזו דממה. אבל למרות
זאת היו סימני חיים ברחוב, אוושת הרוח, ציוץ ציפורים, מהומת
הציקדות, חתולים רדפו אחרי עכברים מדומים, כלבים נבחו ויללו
ללא הפרעה. כל כך מהר תופס הטבע את מה שגזל ממנו האדם...
3
הוצאתי את האחשדרפן מהארון, לבי היה מלא כעס עצור, לא פלא שהוא
נשאר כבוי. פרקתי את המכסה והתחלתי בבדיקה יסודית. תחילה מדדתי
את המתח בשני קצות המוליך שחיבר את שני צידי הנורה, כצפוי לא
הצלחתי למדוד דבר, ניסיתי את המנטרה שלי, והנורה לא נדלקה,
צריך הייתי להירגע לבסוף הצלחתי להדליק אותה, הבטתי במהירות על
מד המתח, לרגע הופיע מתח גבוה, שנעלם מיד והמנורה כבתה. לא
יתכן שזה סתם חוט, אמרתי לעצמי. פרקתי את החוט, ושמתי אותו
מתחת למיקרוסקופ. עולם שלם של מעגלים אלקטרוניים התגלה לי, זה
לא 'סתם חוט' זהו רכיב אלקטרוני משוכלל מאוד. לא פלא הרי כדי
לזהות גלי אלפא צריך מעבד משוכלל, "יש שלטר," אמרתי מרוצה, אבל
מה מזין אותו, מאיפה החשמל? פרקתי גם את החוט השני, וגילית שגם
הוא אינו מוליך תמים אלא, קבל על. עכשיו נראה לי שאני מתקרב
לפיתרון. הרכבתי הכול חזרה צרפתי רקורדר , כיוונתי אותו לרישום
שינויים במתח. כשחזרתי אחרי שעה ניתן היה לראות בפרוש סדרות של
תדר גבוה מאוד שנקלטו כל שבע דקות, לפרקי זמן קצרצרים. ''תפסתי
אותך!,'' אמרתי לעצמי, ''סדרות התדר הגבוה מיושרות וטוענות את
קבל העל, וזה מספיק לעשר דקות עבודה, עד שמגיעה הסדרה הבאה.''
התקשרתי לדני, הוא השיב מיד: ''לא הפעלתי את כדרלעומר,''
הסביר מבלי ששאלתי.
''יש!'' אמרתי בהתלהבות, ''אתה יכול להפעיל את ידידיך כדי
לזהות מקור?''
המכשיר שלי צלצל לאחר כעשר דקות, הסברתי להם מה לחפש.
למחרת כותרות העיתונים היו מאירות עיניים:
''אירן מתלוננת על פגיעת טיל בלווין מחקר ששלחה למסלול סביב
כדור הארץ ישראל מכחישה כל קשר לאירוע''.
4
ניסיתי להתקשר למירה והיא השיבה מיד, ''לא תאמין,'' אמרה לי,
''מה קרה כאן בזמן שלא היית.''
''מירה,'' שמחתי לשמוע את קולה סוף-סוף, ''את יכולה לזרוק אותם
לפח, הם לא יפעלו יותר.''
שקט השתרר מצידו השני של הטלפון, ''איך אתה יודע?''
- ''סיפור ארוך, אני בדרך הביתה.''
ליד כל בית נערמו מספר נורות פלורוסנט, ממתינות למכונית האשפה
העירונית.
רק שלא ידרשו את כספם בחזרה.
|