מבין כל הפחדים הבסיסים איתם נולד כל אדם ישנו סוג אחד, כזה
שכמעט ולא שומעים עליו, כזה שלרוב לא מסמל פחד.
פחדתי מעצמי, מהצל שלי. בדומה ובניגוד אליי, פוחדים אנשים רבים
מצילם של אנשים אחרים. זהו כמובן לא פחד רציונלי או ביולוגי.
זה לא פחד שמשתלט על הראש או על הלב. זהו, כאמור, האגו שפוחד
להם. מתכווץ ומתפתל. יש האומרים כי אנשים מפחדים מהלא ידוע
ומהבלתי מוכר. אולם להפתעתי הרבה נוכחתי לא פעם לגלות כי אנשים
מפחדים עוד הרבה יותר מהנחות. לא השונה, אלא הגרוע מהם. נחות
ונעלה מייצגים את תפישתם עצמם. לא תמיד בהתאם למציאות.
מחנך חושש שתלמידיו יעמידו אותו על טעותו. והרי הכל יסכימו כי
אין הם נחותים ממנו ברמתם האנושית, השכלית או הפיזית (על פי
רוב). הבדל המעמדות התאורטי, החלוקה הרוחנית למדרגים ולמגרעות
מנפחת את האגו. בעל המאה, אפוא, הוא בעל התואר.  בעל הדעה
מסוגל להיות כל אדם- פה נעוץ הפחד. "החלש", הממוקם תחתיי בדרגת
הרוח, עלול לעלות על הישגיי.
"מכל מלמדיי השכלתי"- כמה פעמים יצא לכל אחד לשמוע את המשפט
הזה? ודאי למעלה משנוכל לזכור. אולם כמה מאיתנו באמת השכילו
מכל אחד ואחד?

ליפול מראש הפירמידה הנו דבר מפחיד מעין כמוהו, אך מצד שני
אותה "נפילה" רק מאפשרת טיפוס חדש לפסגה, כזה שעשוי לספק לנו
מיקום טוב יותר או זווית ראייה חדשה.

טיבו של אדם, בעיניי לפחות (ומה זה אומר באמת אני לא יודעת),
נמדד על סמך שגיאותיו והדרך בה התמודד עם טעותו, תהא באשר היא,
לא בצדקתו. כולנו צודקים תמיד בעיני עצמנו. החוכמה היא לדעת
להתגבר על פחדיו השונים של האגו ולהודות שטעינו. הנעלה והטוב
יותר הוא המכיר בטעותו, ולא זה החוסם אחרים במטרה למנוע מהם
לערער על עצמו.



"את אומרת משהו אף אחד עוד לא אמר. זה לא יכול להיות נכון"

11.11.08