אינני מוכרת לעצמי עוד. רחקתי מדי אל ארצות הצללים
כל שנותר הוא חיוך מרוסק על שק מרוקן.

מתי תגיע הפריחה שכולם מדברים עליה?    
בינתיים ממשיכה לראות את העולם במבט של ילדה.

הילדה הנצחית שמשוטטת כעיוורת מחפשת קשר דם
אך כל הדם נזל.  איני יודעת דבר על שורשים.  

דור אחר דור של ילדות יתומות תלותיות.
זה הצו הקטגורי שמאלץ אותנו להישאר ילדות

נודדות מבית אל בית מחפשות טיפה של  חום.
מוצאות טיפות זיעה שניגרות מהמצח וחלקי עור אחרים.  
מנופפות לשלום בחלון ואחר כך בוכות בחדר, לבד.  
 
זו הגלות הנצחית.  

התחלה סופית של קצה התום

לו רק היה מסתובב המטוס בחזרה
נוחת בסלון שבו מסתובב תקליט ביטלס מתחת למחט
פול צועק במלוא גרונו
אך הוא חצה עולמות וחצי כדור נפל לים.
נחת על מיטה בפרדס.  

ובלילה חוצה ציד את היער יורה יריה בודדת. כל הציפורים עפות.
הצל לא מסתיר עוד את פני הרשעים בארץ הנשרים
ועיני פקוחות לרווחה. רואה שמים.
And death shall have no dominion.
אומר השיר. (דילן תומס)

מנסה בכוח לשכוח לילות ודלתות נעולות. נשברת.  
חייבת לברוח.  
רואה אותך מבעד למסגרות המשקפים הכחולים.
הם גדולים כמו ים כנרת.
לא רואים עינים.  

האם את זוכרת שנסענו פעם מההר לנהר?
השלכנו אל תוכו צחוק ומלים אחר כך שתקנו  
זרמי האוויר חזקים עכשיו. רחקת מעלי כסנונית. מה שברירית את
בקרוב יגיע החורף ישטוף את הכל.

אולי אראה את פניך משתקפים במי שלולית
בינתיים יושבת על ספסל ומחכה  
יודעת שלמוות יש שליטה חזקה.  אבא לוחש לך בואי
אך את נותרת במקום כעץ, עיקשת.

רק העלים נושרים בינתיים נודדים מזרחה.
את ילדה את אשה את חיה את מתה בתוכי.