שלושה שבועות לפני שמצאתי את עצמי מכורבל עם הילה - היא נושמת
חרישית ואני מסתכל על הירח המלא בעד הוילון המתנופף ברוח -
סיפר לי דן על "תאוריית הגשם" שלו.
ישבנו שנינו, עדיין רטובים מהריצה לטרמינל, בגשם של דצמבר,
ושתינו קפה לפני הטיסה לספרד.
"סביר ש'תאוריית הגשם' עברה גם לך בראש מתישהו בחיים, אבל לא
ידעת לשים לה כותרת.", הוא התחיל, "נגיד עכשיו - שנינו סחוטים.
אתה לא חושב 'בנאדם, אולי בכלל היה עדיף ללכת ולא לרוץ?',
תשאיר בצד את השלוליות וה-להתעייף ואת שני החבר'ה שהעפנו בדרך,
כן?".
"נניח", עניתי.
"ואתה חושב - כשאני הולך, אני נשאר יותר זמן בגשם, כן? אבל
כשאני רץ אני סופג יותר טיפות בדרך, לא?", שאל.
"ברור."
"אז מה כדאי, לרוץ או ללכת?"
"אני מת כבר לדעת"
"ובכן, לפני שאני מגלה לך את התשובה אציין את העובדה שאי אפשר
להשאר אדישים אליה", התרווח דן בכסאו, "...והיא שהגשם הוא משל
לחיים עצמם. אם אתה הולך אין ספק שתרטב קצת. אבל אני? אני תמיד
רץ. רץ כמה שיותר מהר כדי לספוג את כל החיים שבדרך."
"ואללה", עניתי בהסתייגות.
"ואללה"
"דוגמא: רואה את זאתי, הבלונדינית?", הסתכלו שנינו הצידה בתאום
מושלם אל בחורה שישבה עם חברה שלה בשולחן הסמוך, וזו קרצה לנו,
"אני נותן לה אחר כך, במטוס".
"נותן לה..."
"נותן לה, חביבי!", אמר דן, והוסיף שהוא הולך להסתובב בחנויות,
מלמל משהו על לתפוס כמה שיותר טיפות גשם ולרוץ ושאני אשלם את
החשבון ושנפגש במטוס.
וכך הוא רץ לו בתוך הגשם של החיים, סופג את הטיפות כמה שרק
אפשר עד הטיסה, ואני נשארתי לבד, קורא את עיתון סוף השבוע,
ממתין למלצרית ומהרהר בתאוריית הגשם. אני דווקא חושב שהוא יכול
לרוץ כמה מהר שרק ירצה אבל רק בגלל זה הכל יחלוף לידו הוא
יפספס הכל. נסה לספור עמודים כשאתה על 130 קמ"ש בכביש החוף,
כמה שתתאמץ במקרה הטוב תכנס באחד ותבלם לגמרי.
ואז היא הופיעה. מעל הטור של יאיר לפיד, מציצה אליי, שערה
הברונטי הארוך משתפל ומתפלג אל מול כתפיה העדינות, נמשיה
הבהירים מפוזרים על אפה ולחיה, עיניה הירוקות מקרינות אלי
מסתורין וריח הבושם המתוק שלה עושה את דרכו מצווארה היישר אל
אפי.
"חשבון?"
על 130 קמ"ש בחיים לא הייתי מספיק להריח אותה, אבל על 20? פשוט
הייתי חייב לעצור בצד.
"אה... כן... שניה", גמגמתי, עודי מוציא את הארנק מהכיס האחורי
של הג'ינס, ושואל בטבעיות, או אם תרצו - מציע לה טרמפ, "מה
שמך?"
"הילה", היא חייכה אלי.