יש לי הזיה כמוסה
להיות תנשמת
ובכל יום היא הולכת
ומתגשמת
ובכל לילה עת תצא
להעלות בחכתה
זיכרונות מן הבאר - אשר יבשה -
ולא אשב בתחתיתה,
יותר ועוד יותר היא מתנשמת.

הולכת התמונה ומתבהרת:
קרעי הזיכרונות במקורה
החד נושאת היא אליי קן
ומתפללת
לשלום הגוזלים
שזיכרונות מעוכלים
לחם חוקם הפך למרבה הפלא.

למעשה, חיים הם
בתוך כלא
אשר מרבית הזיכרונות
מעוכלים אך רק קלות
טיח היו לקירותיו היו גם מלט.

הם לא לעוף אך
היא רוצה להשתחרר,
דוחפת כבר אותם
אל פי באר
לתוך מותם
והם פורשים כנף

וצוללים כאבן.