עמדנו ודיברנו, ופתאום אני רואה אותו, את הילד, שבתוכך... והוא
אינו אלא ילד קטן, בחולצת פסים ירוקה, יושב על סלע באמצע
השממה, לידו עץ המצל עליו, והוא בוכה ובוכה...

"ילד?!" שאלתי בלחש. "מה אתה עושה כאן לבד?"

"הלכתי לאיבוד." הוא ענה תוך בכי.

"אתה רוצה לחזור הביתה?" שאלתי, אך הוא השיב בלאו מוחלט.

"ילד?!" שאלתי שוב בעדינות, שומרת מרחק מדימעותיו. "למה אתה
בוכה?"

"אני בוכה," החל הילד מספר. "כי הוריי רבו, כי אבי הלך למרחקים
וכי יקח זמן רב, עד שאראה אותו שוב."

"ולמה הם רבו, ילד?" שאלתי, מתקרבת ומתיישבת על הסלע לצידו.

"אמא הייתה עסוקה לבשל כל היום ארוחות לאבא... כל הזמן דיברה
על זה, שאבא יחזור מהעבודה ומה הוא אוהב, או לא אוהב לאכול...
רציתי שהיא תתייחס קצת אליי, רק אליי, אז כשאמא לא ראתה הוספתי
פלפל לתבשיל, כל יום קצת יותר. בסוף השגתי את שרציתי, אמא ואבא
רבו, ואמא מתייחסת רק אליי עכשיו."

"השגת את שרצית, ילד, אז למה אתה בוכה?!"

"כי אני לא רוצה את זה יותר!" הוא השיב, מרים מבט, והדמעות
בעיניו. "עכשיו אמא עצובה, ואני צריך תמיד לדאוג לה. יש יותר
מידיי תשומת-לב, כבר אין לי את העצמאות, שחלמתי עליה."

"אווווו, באשר נפלת - נפלת!" צחקתי בפרצופו. "אינך אלא מפונק,
תככן וסכסכן, ילד! - אך הבט וראה, איך חייך נראים עכשיו! -
בידיך שלך יצרת את המלחמה, שפגעה בך!"

"כן, אבל אני רוצה, שהמלחמה תסתיים." ענה ומחט את אפו. "אני
רוצה לתקן, ואין לי איך."

"מגיע לך, ילד!" הגבתי על דבריו. "מגיע לך ועוד איך! - תלמד
מעכשיו, שתמיד יש תוצאות לכל מעשה ולכל מילה שלך, ואם תלמד
לחשוב היטב ולחשב תוצאות, אולי בעתיד עוד תצליח לשמוח, אחרי
הכל."

התנערתי מהחזון ושאלתי אותך: "תגיד, איש, למדת את הלקח?"

...ושאלת אותי: "איזה לקח?!"

...והשבתי לך: "את אותו הלקח, לחשוב היטב, לחשב תוצאות של
מעשים ומילים..."

...והבטת בי המום: "מאיפה את יודעת על זה הלקח?"

...ולא עניתי, אלא הבטתי בך, ושאלתי: "לתקן את שעשית הצלחת? -
או שעדיין מצטער אתה על כך?"

"אני לא אבכה." הגבת פתאום. "בחיים אני לא אזיל דימעה!"... אך
לפתע פתאום זלגה דימעה בודדה מעינך, דימעה אחת, ואחריה עוד
אחת, ולפתע פרץ הבכי מגרונך.

לפתע נראו פניך, כפניו של אותו ילד בחזון.