אחרי שטל התאבדה, ההורים שלה, וגם המשטרה, ניגשו אליי ושאלו
אותי אם ראיתי סימנים שזה עשוי לקרות, הרי גרתי איתה כל הזמן
הזה והיא בטוח היתה אומרת לי משהו. לשוטרים עוד יכולתי להסתכל
בעיניים כשאמרתי שלא ראו עליה כלום, שהיא פשוט היתה מושלמת
כזו, אחת ששום דבר בעולם לא מטריד אותה. עם ההורים שלה כבר
נאלצתי להסתכל על הרצפה. הם ראו את זה כעצב, כמשהו שעושים
כשמישהו קרוב אליך מת, אני ראיתי את זה כפי שזה היה - בושה.
"אתה יודע?", היתה מתחילה את אחד המונולוגים הקבועים שלה,
"הייתי רוצה פעם אחת שמשהו ידרוס אותי."
"מה? מערבל-בטון, נגיד?", עניתי לה בחיוך. בכל פעם הייתי ממציא
כלי-רכב אחר ומתאר לה את דריסתה הייחודית, תוך שימוש באמצעים
גרפיים רבים.
"לא, נו, אידיוט," היתה מרביצה לכתפי עד שהעמדתי פני סובל,
"אני רצינית. הייתי רוצה פעם אחת, רק פעם אחת, שאיזה משהו
ידרוס אותי ואני אכנס לבית-חולים, ואז כולם פתאום יזכרו כמה הם
אוהבים אותי ויבואו לבקר אותי."
"על מה את מדברת? אני אוהב אותך." הייתי אומר ומנשק את בטנה
החשופה, "זה אמור להספיק, לא?"
"טוב, עזוב, אתה לא מבין כלום" היתה אומרת ונכנסת למקלחת
להתרחץ, לשטוף מעליה את 'הריח של הסקס', כמו שהיא קראה לזה.
מעולם היא לא הסכימה שאצטרף אליה, אמרה שהיא אוהבת את השקט
בזמן שהמים שוטפים לה את הראש, אמרה שהיא צריכה את זה.
במשך חצי שנה לא העזתי לומר לה מילה, הייתי נשען על הדלפק
ובוהה בה, בזמן שהיתה לוגמת את כוס האספרסו שלה ועובדת על
המחשב הנייד שהיתה לוקחת איתה לכל מקום. תמיד היתה משאירה טיפ
נדיב מאוד, יחסית לסטודנטית, ויוצאת מבית-הקפה בהליכה האצילית
שלה, מנענעת רק במעט את הישבן וגורמת לאחרים לחשוב שיש משהו
נוסף בבחורה הזו, עם הקוקו הבלונדיני אסוף בחוזקה לאחור, תמיד
לבושה באלגנטיות, ולמרות זאת נראית נינוחה. בכל פעם היתה
מוסיפה עוד משהו קטן, גומיה בצבע לא שגרתי, תחתון אדום שהיה
מבצבץ מחוץ למכנסיים, או אולי איזה עגיל בצורת גולגולת, ובכל
פעם הרגשתי שרק אני רואה את הדברים האלו, שהם במיוחד בשבילי.
"את יודעת, אני לא בטוח בקשר לזה", אמרתי בזמן שהתקרבנו ברכב
הסובארו המקרטע שלי לבית הוריה, אחוזת ענק בלב רמת-חן, לפחות
לפי אמת המידה שלי, "נראה לי שאת צריכה לזרוק אותי ולהתחיל
לצאת עם איזה איש-עסקים עשיר, שמבוגר ממך בעשר שנים, זה יותר
מתאים לרמה שלך, לא איזה לוזר כמוני."
המבט שהיא נתנה בי לאחר מכן מחק מעל פניי בשניות את החיוך
המטופש שהיה שם רק רגע לפני כן.
"למה אתה חושב שיש לך מושג מה הרמה שמתאימה לי?" אמרה בלחישה,
שהיתה נוראית יותר מכל צעקה, כזו שגורמת לך להתחנן שמישהו יצעק
עליך, רק כדי שלא תשמע את הלחישה הזו.
"צודקת, סליחה, אני אידיוט, רק אל תרביצי לי." אמרתי, והתרחקתי
מעט, מגן על פניי בידיי. טל הביטה בי מספר רגעים, ואחר-כך צחקה
את הצחוק המתגלגל שלה, שכל-כך נהניתי לשמוע, ושאמרה לי שרק אני
מצליח להוציא אותו ממנה.
לאחר כמה רגעים נעמדנו מול דלת הבית הענקית, וטל צילצלה
בפעמון. לא הבנתי למה היא צריכה לצלצל בפעמון הבית של ההורים
שלה, הרי זה הבית שלה גם כן, אבל שתקתי מחשש ללחישה נוספת. את
הדלת פתחה לנו אישה מבוגרת, מטופחת ולבושה באלגנטיות, שיערה
מסודר כאילו באותה שניה יצאה מהמספרה. טל הציגה לי אותה בפשטות
כ"אימא", וחיכתה עד ש"אימא" פינתה את הכניסה והזמינה אותנו
פנימה. בכל הפעמים הבאות בהן ראיתי את "אימא", היא נראתה בדיוק
אותו דבר, תמיד מטופחת, תמיד מסודרת, תמיד כאילו רק יצאה
מהמספרה. בפעם היחידה שביקרנו ללא הודעה מוקדמת, "אימא" פתחה
את הדלת בטרנינג, ונראתה כעוסה במיוחד בזמן שליוותה אותנו
לסלון ופנתה לחדרה כדי להתארגן במשך כחצי שעה.
"אבא" לא היה שונה, אדם בעל סבר פנים חמור במיוחד, לבוש בחליפה
- כולל ז'קט ועניבה - ולחץ את ידי בחוזקה. אני לא חושב שראיתי
אותו מעולם ללא החליפה, כלומר, ראיתי אותו בחליפות אחרות -
ולכן אני יודע שהיה מחליף בגדיו מפעם לפעם - אך מעולם לא ראיתי
אותו לבוש בג'ינס ובגופיה, למשל.
המנות הוגשו מראש, על צלחות משובחות, ולצדן כוס יין מבקבוק עם
כיתוב בשפה שלא זיהיתי. "אימא" אספה מעט אוכל בכל פעם אל פיה,
ולעסה בשקט ובפה סגור מספר לעיסות קבוע. "אבא" אכל במהירות,
לעס מעט פעמים ובלע, כאילו ממהר להציל את העולם, וכל מה שעומד
בינו לבין פצצת האטום שעליו לפרק, הוא הארוחה הזו. הקולות
היחידים שנשמעו כל העת הם קולות הסכו"ם הפוגע בצלחות, וגם הם
הגיעו רק מכיווני.
לאחר הארוחה עברנו אל הסלון והתיישבנו על כיסוי ספות בצבע
אדום, שהסתיר ספות בצבע אדום זהה, שתינו כוס תה ודיברנו על
עניינים פוליטיים. טל ישבה במרחק מה ממני, מספיק כדי שלא ניגע
האחד בשני, אך לא רחוק מדי כדי שלא תתקבל ההרגשה שאנחנו לא
יחד. "אימא" פתחה חלון, ולמרות שהיה זה אמצע יולי, היה לי קר.
לאחר כמה לגימות, וכמה נושאים, "אבא" החל לחקור אותי לגבי
עתידי, בעוד "אימא" נשענת קדימה ומקשיבה בדריכות. סיפרתי על
לימודי המשחק שלי, ועל רצוני להיות שחקן בקולנוע או בטלוויזיה,
ועל עבודתי הזמנית בבית-הקפה. "אימא" סיפרה שטל היתה מציירת
בתקופת התיכון, ואף הראתה לי כמה ציורים שנשמרו בתוך מגרה באחד
החדרים, והוסיפה שטל אף רצתה ללמוד ציור בצרפת, אך הם שכנעו
אותה שרפואה זה מקצוע שמתאים לה יותר.
"ומאיפה תרוויח כסף?", שאל "אבא", "איך תוכל לכלכל משפחה?"
תשובות לא היו לי, ולאחר חקירות נוספות מצדו של "אבא" הבטחתי
לבסוף לשקול עתיד בנדל"ן. לכל אורך החקירה ניסיתי למשוך את
תשומת לבה של טל, אולי תוכל היא להרחיק את הוריה מעליי, אך היא
הסיטה את מבטה והביטה על רגליה לאורך כל השיחה.
כשיצאנו, "אבא" לחץ את ידי בחוזקה, וגרם לי להבטיח שוב שאחשוב
על מה שאמר, בעוד "אימא" הושיטה ידה ללחיצה רפה. לטל נתנו
נשיקה מנומסת על הלחי, ואמרו לה שתבוא לבקר שוב.
בחודשים שקדמו להתאבדות עבדתי כמו מטורף, ואפילו התאמנתי קצת
כדי לסחוט מעט טיפים מהלקוחות המבוגרות של בית-הקפה. אמרתי לטל
שזה כדי שלא תאלץ להטריד עצמה בחשבונות על הדירה, ולמרות שאמרה
שאין צורך לדאוג, התעקשתי. במעט הכסף שחסכתי, הצלחתי לקנות
טבעת, פשוטה, עם יהלום קטן.
במסעדה הקטנה שאהבנו, מתחת לדירה השכורה שלנו, ירדתי על ברך
אחת והצעתי לה נישואין, והתנצלתי על הטבעת הקטנה, ועל הארוחה
הפשוטה, ועל המקום הפשוט, והיא רק בכתה ואמרה שהכל שטויות,
ואפילו הצליחה להוציא "כן" קטן בסוף.
ישבנו בסלון של ההורים שלה, והודענו להם, בדיוק כמו בסרטים:
"יש לנו הודעה חשובה", ו"אנחנו מתחתנים", ואחר-כך צהלנו משמחה
וטל קפצה והראתה את הטבעת שלה, אך כשראינו שאף אחד לא משתף
פעולה עם הסרט הרומנטי שלנו, התיישבנו והשתתקנו. "אימא" ביקשה
ממני בנימוס לצאת לכמה רגעים, משום שהם מעוניינים לדבר עם הבת
שלהם.
שמעתי מבחוץ קצת: "אני לא מוכן לזה!", וגם: "תיכף תגידי לי
שלעזוב את הלימודים זה היה רק רעיון שלך, ואין לו שום קשר
לזה", ואפילו קצת: "ממה נראה לכם שתחיו?". אחרי עוד כמה רגעים
של שקט, טל יצאה והלכה ישר אל הרכב, התיישבה בפנים והחלה
לבכות.
"אני לא יכולה להתחתן איתך", אמרה כשנכנסתי לרכב.
"מה? למה? בגללם?", שאלתי ברצף שאלות רטוריות, "עזבי אותם,
אנחנו נסתדר, את תראי."
לאחר עוד הרבה בכי מצידה, והרבה שכנועים מצידי, אמרה לבסוף:
"טוב, אתה צודק, יהיה בסדר" וחייכה אליי את החיוך העצוב ביותר
שראיתי.
טל ניסתה אחר-כך להתקשר ולדבר עם ההורים, אבל לא היה על מה, או
הדרך שלהם, או כלום.
את התואר היא סיימה, לא בהצטיינות, פשוט עם ציונים טובים.
עשינו מסיבה צנועה במסעדה האהובה עלינו, כולם הגיעו, חוץ
מההורים שלה.
כשהרמתי את הראש והסתכלתי לבסוף על ההורים שלה, "אימא" היתה
מטופחת ומסודרת, לבושה באלגנטיות, ושיערה מסודר כאילו יצאה
הרגע מהמספרה. את "אבא" שלה רציתי לחנוק עם העניבה שלו, ולזרוק
אותו לים בתוך החליפה שלבש.