הזמן טורף את הקלפים
ומחלק אותם בתנועות מיומנות.
אנחנו נושכים את השפתיים
ומפנים את מבטנו מטה,
לראות מה קיבלנו.

יש אנשים שרק המחשבה עליהם
עושה לי כאב בטן.
אני מומחית בלאמוד את מה שיש
כי את מה שאין אי אפשר לאמוד,
גם לא לחבק.

נניח שאני יודעת בדיוק מה צבע
העיניים שלך, העדשה והגלגל,
נניח שאני יודעת אפילו
על מי אתה חולם בלילה.

נניח שנשים בצד את הזמן שעבר
הזמן המתנכר הזה, המבתק.
נניח שאשים את כל הקלפים על השולחן
בצד של העיניים שלך
(יהיה צבען אשר יהיה),
אראה לך הכול,
תוכל לאמוד אותי?

01/10/09