[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סיגל מוזס
/
המשפחה המושלמת

צפיתי בהן כשהן הולכות יד ביד, כאילו היו שתיהן חלק מקטלוג
שפרסם את  "המשפחה המושלמת".
הרושם הזה השתנה מיד כשהם התיישבו למולי, אחרי הכל המושבים
ברכבת הם דיי קרובים ואי אפשר להתחמק אפילו מהמחוות הקטנות
והרמזים שאף אחד לא רואה, כביכול.
"אני וטלי נשב פה ואתה תשב שם. תעשה מה שאני אומרת לך, אני
יודעת מה אני אומרת" היא אמרה.
כנראה שהמלהקים של קטלוג "המשפחה המושלמת" טעו בליהוק.
היא הייתה אישה מבוגרת, אך דיי מטופחת לגילה. שיער קצר וצבוע
בגוונים עדינים, קצת מנוגדים לטון הקשה שבו השתמשה ולתווי פניה
הקפדניים. היא ענדה עגילי זהב ושרשרת תואמים וכשהורתה לבעלה
היכן לשבת שמתי לב למספר החרוט לה על היד והבנתי מיד, אבל
התנהגתי כאילו והיא בן אדם רגיל, כמו כולנו.
"טלי, את רוצה לאכול עכשיו את המעדן שלך? כדאי לך לאכול אותו
עכשיו, כי אם לא תאכלי אותו אני זורקת אותו מיד! " היא אמרה
בטון קשה.
"אני לא רוצה את המעדן עכשיו סבתא, אולי אחר כך".
"טלי, אמרתי לך כבר - או שתאכלי אותועכשיו או שאני זורקת".
טלי נראתה כאילו היא רוצה להיעלם ושמה לב שכל המבטים הופנו
אליה כאשר סבתה השתמשה בטון המצווה שהיא כל כך לא אהבה.
"אז תזרקי, אני גם ככה לא כל כך רעבה" אמרה טלי כמתפשרת.
"אחרי זה כשתהיי רעבה, אל תבואי לבקש ממני לאכול כי לא יהיה לי
מה לתת לך".
לכל אורך הדיאלוג הזה הסבתא הסתכלה ישירות קדימה ולא יצרה שום
קשר עין עם טלי. טלי לעומת זאת הסתכלה עליה כל הזמן, היא רצתה
שיתייחסו אליה ויסתכלו לה בעיניים כשמדברים איתה, שתרגיש שהיא
חשובה לסבתא.
באותן שניות היא הרגישה זרה לאישה שהייתה אמורה לאהוב אותה,
למרות שהייתה עדיין צעירה. היא גם הייתה עצובה כי הסבתות
האחרות שראתה תמיד שיחקו עם הנכדות שלהן ולא היו עסוקות בלדחוף
להן אוכל ולאיים שאם לא יאכלו כדור הארץ יסבול ממכת רעב.
טלי הייתה ילדה יפה. ילדה יפה עם עיניים כחולות גדולות ועצובות
שהעבירו בדיוק את התחושות שלה. היא ניסתה להעביר לי במין
טלפתיה את הייחולים שלה שהנסיעה הזו כבר תיגמר ושהיא תחזור
הביתה.
"סבתא, אני צריכה ללכת לשירותים" היא אמרה במין קול מתחנן.
"תתאפקי, אנחנו עוד מעט יורדים" היא אמרה בקרות מפתיעה ושוב לא
הסתכלה לעברה של טלי שפתאום נראתה הרבה יותר קטנה ממה שהייתה
באמת.
"סבתא אני לא יכולה להתאפק, אני צריכה ללכת עכשיו" טלי ניסתה
שוב.
"אז לכי ותעשי, אבל תעשי את זה מהר כי אנחנו צריכים לרדת עוד
מעט. זה מה שחסר לי עכשיו, לשכוח אותך ברכבת ועוד בשביל
פיפי".
"טוב, אז אני הולכת". טלי התחילה לצעוד קדימה ולאחר מספר צעדים
חזרה לכיוונה של סבתא.
בזמן הקצר הזה הספיקה סבתא לדחוף לידיו של הסבא כריך ואמרה לו
"תאכל עכשיו כי אם לא זה יתקלקל ואני זורקת את זה מיד". הסבא
לא ענה ולקח את הכריך מידיה תוך שמבטו מושפל לרצפה והוא בוהה
בנקודה רחוקה לא ברורה.
"סבתא, את יכולה לבוא איתי לחפש את השירותים? " באותה השנייה
לפי מבטיה של הסבתא ראיתי שתשובתה הולכת להיות עוקצנית ומשפילה
ופשוט נעצתי בה מבט בתקווה שתאבד רק לרגע את יכולת הדיבור.
"אני לא רוצה לבוא איתך לחפש את השירותים, את ילדה גדולה,
תסתדרי לבד! "
"אבל סבתא בבקשה תבואי איתי, אני מפחדת ללכת לבד". הלב שלי
פשוט נקרע לגזרים ושיעורי הקרב מגע שלקחתי לפני חודשיים עומדים
להוכיח את עצמם.
"אני לא אחזור על זה, טלי. את רוצה, תלכי לבד, תלמדי להסתדר
לבד כמו שאני הסתדרתי. אם את לא רוצה תשבי, תהיי ילדה טובה.
אנחנו תיכף צריכים לרדת." דמיינתי את הבעיטה ואז את האגרוף
בבטן והמספר על היד שלה כבר לא הפחיד אותי ואיים עליי כל כך.
"אוף סבתא, אני שונאת אותך! " טלי חזרה לכיסא שלה והתחילה
לבכות. השתדלתי להעביר לסבתא את המבט הכי רשע שהצלחתי לגייס.
פתאום ראיתי שהיא מסתכלת עליי וכאילו מבינה אותי מה שגרם לה
לפנות לטלי ולתת לה נשיקה על הלחי. ידעתי שזו הייתה נשיקה
מזויפת בגלל העובדה הפשוטה שהיא הסתכלה לכל הצדדים כדי לספור
את המבטים שבחנו את כל הטרגדיה היוונית הזו, כדי לאשר לעצמה עד
כמה היא בכל זאת סבתא טובה.
טלי נשארה אדישה ובהתה בחלון תוך שהרגל שלה התחילה לזוז
בעצבנות.
במושב לידינו, תינוק התחיל לבכות.
"הילד רוצה לישון, כדאי שתרדימו אותו" היא אמרה לזוג ההורים
שפשוט הביטו בה ולא האמינו. היא מבחינתה המשיכה בשלה ובהתה בהם
כאילו ראתה בהם משהו שהזכיר לה את עצמה וגם כמחכה שיפעלו לפי
הוראותיה.
"טלי קומי", היא אמרה פתאום, "אנחנו צריכים לקחת את כל התיקים
ולרדת מהרכבת מהר, התחנה שלנו מתקרבת! ותקום גם אתה ותעזור לי
אני לא יכולה לעשות את הכל לבד!" הסבא נראה כאילו והתעורר
מחלום בלהות ולא ידע איפה הוא נמצא, אבל מבט אחד שלה היה מספיק
לו כדי לעמוד על הרגליים בציות עיוור ולבצע את המשימה שהוטלה
עליו. בלי לחשוב, בלי להרגיש, לבצע. כמו החיילים שעברו בכל
יום, בכל שנייה שארכה כנצח אל מול עיניו, מבצעים את פקודותיהם
הנוראות.
"מהר מהר טלי, אנחנו יורדים ואני לא רוצה שתישארי ברכבת אנחנו
צריכות להישאר יחד" הסבתא עדיין השתמשה באותו טון חסר רגש.
"אני באה סבתא, חכי לי" אמרה טלי, מתחננת.
הסבתא החלה ללכת במהירות, כאילו וחששה שתפסיד את ההזדמנות שלה
לרדת מהרכבת.
הסתכלתי על הורי התינוק והם הסתכלו אליי. מבטינו אמרו שחבל
שלא עשינו משהו או לפחות אמרנו משהו. כי הרי מבטי רשע לא
נחשבים כיום כשפה מדוברת. הבנו במידה מסוימת שהתנהגנו בדיוק
כמו הסבא.
ראיתי אותה מנסה להגיע לסבתה בעוד היא יורדת מהרכבת ,אבל היא
השתרכה מאחור.
טלי ניסתה לעמוד בקצב ,תוך  שהיא מפחדת להישאר לבד ובעיקר
רוצה כבר לחזור הביתה.
באותה שנייה, למרות שלא ידעה זאת, היא וסבתה היו דומות יותר
מאי פעם.

תודה לטלי, שהחזירה לי את ההשראה אחרי נסיעה תמימה ברכבת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
התשובה היא לא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/6/10 0:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיגל מוזס

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה