קורה שאתה מתבייש בחלומותיך.
פחות מכך, במעשייך.
ובמותך לא תתבייש כלל,
ייוותר מיותם.
אמי עודנה ים רוגש. ואבי
רוח שורקת.
ואני איני יודע, איני יודע
אם סערותיי, שלי הן.
אמי, עודנה ים רוגש, ואבי
רוח שורקת. מה אני
אם לא סופה קטנה אי
שמה, בכף הזוגיות הטובה.
אדם הנו סופותיו שהשאיר מאחוריו.
ילדיו. החיים ושלא.
הורים רוצים בטובת בניהם.
מדוע אם כן, נדונו לפגוע בהם כל כך?
אדם לרוב מתבייש בחלומותיו
הכמוסים. וכשינסה לדבר אותם
יגלה את אכזריותו של עולם. או
את טובו. שכן, חלומות כמוסים
נגלים לאוזני זרים
רק בצעקות.
אי אפשר
לברוח מן הצל, אפשר
רק אם יוצאים לשמש, אם
מסתכנים בכוויה. נכווים בשמש, אך
פצע מכאיב
רק אם רואים אותו. אלא מה, שרואים
כוויה, כמו את שאר הדברים, רק אם
יושבים בצל.
נטע, צל ענק
שכמוך, יש בכל
פינת רחוב. לך
לך, נטע, לך
לך, חפש צל
חדש.
אדם שומר על חלומותיו
הכמוסים, כמו היו אוצר. הופך בהם
כמו באבן יקרה. רק שלו
רק שלו.
|
