[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יתכן שהבנות חשבו שאני לא אשים לב כשכולן הפסיקו להתייחס אלי?
אולי הקליטה שלי איטית, אבל אני בהחלט שם לב לדברים, ואני לא
עשיתי להן שום דבר שאמור לגרור חרם פתאומי!
ביום שבת אפילו לא הייתי בבית כך שהן לא יכולות להאשים אותי
במשהו שעשיתי, ובכל זאת מיום ראשון הן הפסיקו לדבר איתי. אף
אחת לא אמרה לי שלום, הראש שלי היה עסוק בתחרות כדורגל שהיתה
לנו למחרת כך שלא ייחסתי לזה שום חשיבות. לפני התחרות כבר
התחלתי לשים לב שהן מאחלות הצלחה לכל הבנים האחרים מלבדי, אך
הייתי עסוק מידי במשחק, ואחרי זה בחגיגות על הניצחון שלא חשבתי
על זה כמעט. למחרת כבר שמתי לב שאף אחת לא דיברה איתי, מלבד
שתי בנות שביקשו שאזוז כי הסתרתי את הלוח ועוד אחת שביקשה ממני
דף. וכמו שהן לא התייחסו אלי, גם אני החלטתי להתעלם מהן, זה לא
הפך את התחושה ליותר נעימה, למעשה זה רק גרם לי להרגיש יותר את
ההתעלמות שלהן.
ביום הרביעי כבר החלטתי שאני אעשה עם זה משהו, ובמקום לרוץ
למגרש כמו תמיד, פניתי אל טל, ההומו של השכבה. כשיש לך עסק לא
פתור עם הבנות, הכי בטוח לדבר על זה עם הומו, אז יצאתי לחפש
אותו במסדרונות בית הספר. עברתי קודם בכיתה י"ב 2, והיא היתה
כמעט ריקה מלבד חמש בנות שדיברו בצד, שאלתי אותן אם הן יודעות
איפה טל, והן ענו לי בקצרה שהן ראו אותו היום אך הן לא יודעות
לאן הוא הלך. אז הלכתי לי"ב 3, ושם התשובות היו שהן לא ראו
אותו בכלל היום, אבל המליצו לחפש אותו בקפיטריה . והוא באמת
היה שם, יושב סמוך לאחד השולחנות וראשו רכון על השולחן,
שערותיו החומות מכסות את פניו, ומסביבו קבוצה של תלמידים קטנים
יותר, שהראו חוסר סבלנות לכך שהם נאלצו לשבת בשולחן ליד טל כי
לא היה שום שולחן אחר פנוי.
התקדמתי לעברו בצעדים מהירים, נגעתי לו בכתף, וקראתי: "היי,
טל."
הוא הרים את ראשו במהירות, מבוהל במקצת על ההפרעה, שערותיו היו
מבולגנות, כשהוא קלט את זה הוא התחיל לשחק בשיער עד שכל השערות
נראו במצב סביר יותר. "גיא..." הוא מלמל מנסה להתעורר "למה
הפרעת לי?" השפתיים הדקות שלו נקמצו למשהו כמו חיוך ממורמר.
"רציתי לשאול אותך משהו, אבל אם אתה לא רוצה שאני אפריע..."
הדיבור שלי נקטע, ניסיתי לחשוב על משהו שיגרום לו לרצות לדבר
איתי, אבל כל מה שעלה בידי היה רק האמת "אני באמת לא יודע מה
אני אעשה." סימתי.
"אני מבין, אז שפוך." הוא אמר בערניות.
"יש מצב שאנחנו הולכים למקום אחר, עם פחות ילדים קטנים
מסביבנו?" מלמלתי.
נראה שהמשפט שלי גרם לו להסתכל לסביבתו ולהבחין ביושבים האחרים
ליד השולחן, הוא קם, ויושבי השולחן נראו כאילו הוקל להם כשהוא
עזב. "בוא נלך." הוא הביט לתוך עיניי בסקרנות, חייכתי חצי
חיוך, ולאחר חמש צעדים הוא לא יכל להתאפק יותר "אז... מה
העניין?"
"זה הבנות." הוא נראה מאוכזב במקצת אבל עדיין סקרן "הן הפסיקו
לדבר איתי מיום ראשון בלי שום סיבה יוצאת דופן."
"העלבת מישהי בפומבי?" הוא שאל מיד.
"לא"
"יצאת עם שתי בנות במקביל?" הוא המשיך לחקור.
"לא" עיקמתי פרצוף רק למשמע הרעיון.
"שכבת עם מישהי ותפסו אתכם?" הוא שאל באותו קול עיניני.
"ממש לא. מי אתה חושב שאני?" עניתי מידית, מאיפה מגיעים לו
הרעיונות האלה לראש?
"אני רק בודק אפשרויות, אז זה כנראה שלושים ימים של חסד." הטון
שלו לא השתנה, אפילו שאמר את הדברים הכי מוזרים ששמעתי בחיים,
בלי שרציתי להודות זה נשמע שהוא מתכוון למה שהוא אומר, ושהוא
יודע מה הוא אומר.
"מה?!" פלטתי בקול רם משחשבתי שאני מסוגל.
"אמרתי לך, אני רק בודק את כל האפשרויות, רגע יכול להיות שאמרת
למישהו שאתה יוצא מהארון?" הוא נשמע כבר קצר רוח, למראה חוסר
הקליטה שלי.  
"לא!" הכחשתי במהירות "מה היה החלק השני עם החסד?"
הוא נאנח, "שלושים יום של חסד זה מנהג מטופש אם תרשה לי להביע
את דעתי..." הוא מלמל בקול יבש. "בקיצור לכל בת יש את החברות
שלה, וכשהיא רוצה להשיג בחור מסוים אז הבנות האחרות נותנות לה
שלושים יום של חסד, בלי שהן מדברות איתו, כדי שיהיה לה הזדמנות
להתקרב אליו. אם אותו בחור פותח בשיחה אז מותר להן לענות לו
ולדבר איתו כהוות נפשן, אבל אסור להן לפתוח איתו בשיחה. למזלן
הן מרשות לעצמן לבקש מאותו בן דברים הכרחיים כמו עט, כי אחרת
אין לי מושג איך הן היו מסתדרות עם החוקים המפגרים שלהן!" הוא
סיים בטרוניה.
רציתי לצחוק על החוק המפגר אם זה לא היה כל כך רציני בשבילי,
אם זאת הסיבה שאני מוחרם עכשיו...  אז זה פשוט מאכזב. שככה כל
הבנות מוכנות לוותר על לדבר איתי. ומהצד השני ניסיתי לעכל את
הרעיון, שזאת האמת וזה מה שמרחיק ממני את כל הבנות. והתחלתי
לדמיין את המצב הזה מהעיניים של הבנות, בת אחת מאוהבת במישהו
היא אומרת לחברות שלה שיתנו לה חודש שהוא רק שלה איתו, ואז יש
לה יותר הזדמנויות להתקרב אליו, כי הוא יחשוב שלבנות האחרות
פתאום לא אכפת ממנו.  אם כך, איך זה שלא הרגשתי קודם שהבנות
מפסיקות לדבר איתו, אני יודע שהבנות מחבבות אותי, לא יכול
להיות מצב שמישהי לא ניצלה את האפשרות ובחרה אותי .
"רגע, אבל עד עכשיו אף פעם לא הרגשתי שכל הבנות מפסיקות לדבר
איתי פתאום, אתה חושב שזאת הפעם הראשונה שהן בחרו אותי?"
שאלתי.
הוא נראה מהורהר "זה מה שמוזר, הן מחולקות להמון קבוצות, הרי
הן בנות, אתה יודע, לכל קבוצה יש את השלושים ימי חסד של הקבוצה
שלה, לכן אף פעם לא נוצר מצב שאף אחת לא תדבר איתך חוץ מזאת
שבחרה. זה מוזר, אני מוכן לברר לך מה קרה."
"תודה רבה!" מיללתי במהירות, וכמעט חיבקתי אותו, אך נרתעתי
ברגע האחרון, ואז נשמע הצלצול והלכנו לכיתות שלנו בלי לדבר, כל
אחד שקוע במחשבותיו.
כשנגמר בית ספר, כבר חיכיתי ליום המחרת, שטל יביא לי את התשובה
למה הבנות החליטו להתעלם ממני, והמצב רוח שלי השתפר במקצת.
העצבנות על החרם הפכה לסקרנות, כך שכשכמה בנות ביקשו ממני משהו
בקלמר באותו יום, לקחתי את זה בתור מחמאה.
למחרת בבוקר חיפשתי את טל, הוא איחר בבוקר אז חיפשתי אותו שוב
כשהתחילה ההפסקה, באותו זמן הוא עוד היה בכיתה. "נו, גילית?"
שאלתי אותו בלי פתיחות מיוחדות.
"שלומי טוב, תודה ששאלת." הוא אמר במירמור.
גיחכתי "אני רק סקרן, אתה יודע."
"אי אפשר שלא לדעת, אז מה שלומך?" הוא מיהר להחליף נושא כאילו
יש לו משהו להסתיר.
"בסדר גמור, ואתה?" עניתי לו בתקווה שאם אעשה את מה שהוא רוצה
הוא ייתן לי המידע שאני צריך יותר מהר.
"בסדר." הוא אמר בקצרה.
"אז מה גילית? מה גרם לכך שכל הבנות יפסיקו לדבר איתי?" שאלתי
בקוצר רוח.
"זה קצת מסובך..." הוא מלמל.
"מה מסובך?" שאלתי במהירות, קיוותי שהוא יפסיק ללכת סחור
וסחור.
"שאלתי כמה בנות אתמול את מה ששאלת, הן אמרו שיש בת אחת שהיא
בכל הקבוצות, ושזאת הפעם הראשונה שהיא בחרה מישהו, ולכן כולן
שומרות לא לדבר איתך, כדי לא לפגוע בך, הן ממש אוהבות אותה
כנראה, כי זה נראה די אתגר לא לדבר איתך..." הוא גמגם בסוף
המשפט והסתכל על הרגליים שלו.
"ומי זאת?"
"זה החלק הקשה, אני לא יודע." הוא אמר בקול רציני.
"למה אתה לא יודע?"
"טוב, אני שאלתי אותן, אבל הן אמרו שהן יסכימו לספר לי רק אם
אני אצטרף לאחת הקבוצות, ולזה כמובן לא הסכמתי." הוא סיפר
בחוסר רצון
"למה לא הסכמת?" שאלתי מיד בלי לחשוב.
"כי זה מאד מטופש, וחוץ מזה איך אני אגיד לך מי זאת אם אני לא
אוכל לדבר איתך?"
"צודק. אז אני לבד?" שאלתי אותו.
"טוב, אתה תמיד יכול לדבר איתי על מה שאתה רוצה, אבל אני לא
יכול לעזור לך בזה. שאל את הבנות, בסופו של דבר מישהי תהיה
מוכנה לדבר איתך, במיוחד אם זה נושא השיחה היחיד עליו תרצה
לדבר ." הוא אמר בחוסר רצון.
"תודה על העצה, אני אנסה את זה, ואם אני אדע משהו, אני אספר לך
כדי שלא תחיה במסתורין."
"כן" הוא מלמל. "מזל טוב על המשחק."
"זה היה לפני שלושה ימים." תהיתי לעצמי למה הוא נזכר עכשיו.
"אבל לא יצא לי להגיד את זה קודם."
"אה, תודה, אני הולך למגרש, ביי." מלמלתי ויצאתי מהכיתה שלו
לפני שיספיק להגיד משהו נוסף.
בהמשך היום גלי ביקשה ממני כמעט בכל הזדמנות את הסרגל, עד שכבר
התעצבנתי להסתובב בכל רגע אחורה, ואמרתי לה שתשאיר את זה אצלה
ותחזיר לי בסוף היום. בסוף היום, שכחתי לחלוטין מהסרגל ואספתי
את הדברים מתכונן לצאת מהכיתה. כשהמורה שיחררה אותנו, קמתי,
והתחלתי ללכת, היא קראה לי "גיא, גיא" הסתובבתי "שכחת את
הסרגל." והנה נגמרה ההתחמקות המהירה שלי מהכיתה, עכשיו אני
אצטרך לצאת בעומס עם כל שאר התלמידים שמשתחררים בשעה הזאת.
חזרתי אל גלי ואמרתי "תודה" כשהיא הניחה את הסרגל ביד שלי.
"תודה לך, הסרגל היה מאד שימושי." היא אמרה בגיחוך שגרם לי
לרצות להמשיך לדבר איתה.
"אפשר לשאול אותך משהו?" שאלתי אותה.
"כן, ברור." היא אמרה בחיוך, נראה שרצתה שאפתח בשיחה.
"למה אתן הבנות הפסקתן לדבר איתי?" שאלתי אותה.
היא התחילה להסס " זה לא שאנחנו לא מדברות איתך, תראה אני
ביקשתי ממך היום סרגל..." היא ניסתה לתרץ את עצמה.
"כן, אבל אף אחת לא אמרה לי שלום." קטעתי אותה מההסבר המבולבל
שלא רציתי לשמוע.
"טוב... הייתי קצת עייפה...." היא מיהרה לתרץ את עצמה.
"זה לא נכון, זה כי אסור לכן לדבר איתי, בגלל השלושים ימים של
חסד האלה." קטעתי אותה.
היא נראתה מופתעת והפנים שלה החוירו מעט "אתה יודע." היא ציינה
לעצמה עובדה מתאוששת מההפתעה.  "אז מה אתה רוצה לדעת?" היא
שאלה מיד אחר כך.
"מי אותה אחת שבחרה אותי?" קיוותי שאם אני אוביל את השיחה אני
אצליח לגלות מי אותה אחת מיסתורית שכל הבנות מתרחקות ממני
בגללה.
"היא לא דיברה איתך?"היא שאלה חוששת לחשוף את הסוד.
"לא."
"אז אני גם לא יכולה להגיד." אמרה בצער מדומה.
"תראי, זה זכותי לדעת למה כל הבנות לא מדברות איתי, את לא
חושבת?" היא הנהנה "וחוץ מזה, אין לי ספק שבסופו של דבר אחת
הבנות תספר לי מי זאת אותה אחת, ואני אזכור את זה שאת לא רצית
לדבר איתי..." היא ניסתה לגמגם משהו אבל לא נתתי לה להמשיך
"ואם תספרי לי מי זאת, אני אלווה אותך היום הביתה."
" זה נשמע הגיוני. עשינו עסק" אמרה בקול נמרץ ואז השתתקה.
"טוב... זאת נסטיה." היא אמרה לבסוף.
"נסטיה... מאיזה כיתה היא?" המשכתי לשאול, השאלה הזאת לא היתה
כלולה בהסכם שלנו אז לא ידעתי אם היא תענה.
"י"ב 3" אמרה בקוצר רוח.
"תודה!" אמרתי לה וקפצתי לחבק אותה, היא חייכה לעצמה בנסיון
לעודד את עצמה שעשתה את הדבר הנכון כשסיפרה לי. הכנסתי את
הסרגל לקלמר, ואמרתי לה בהתלהבות "בואי נלך הביתה."
היא התחילה לדבר איתי על המשחק כדורגל שהיה השבוע. "אני ממש
מצטערת שלא יכולתי לאחל לך בהצלחה לפני המשחק, אתה יודע, אם
אני אבגוד בשבועה של הבנות הן לא ידברו איתי לעולם, אתה בטח לא
תרצה שזה יקרה. כמובן אם היית פונה אלי בהחלט הייתי מברכת אותך
בכל מה שצריך, אבל אתה לא בדיוק התייחסת אלי."
"מצטער"
"לא, אין לך על מה להצטער, אני באמת מבינה שזה לא היה בראש
שלך, לדבר איתי לפני המשחק, ואחרי זה כל החגיגות... אתה לא
תנחש איזה ויכוח היה לנו לפני המשחק אם לעודד אותך או לא, בסוף
החלטנו לעודד אותך כדי שלא תחשוב שאנחנו שונאות אותך, ותתרכז
בנו במקום המשחק."
"הגיוני."
כן, אתה באמת לא יודע כמה זה קשה לנו לא לדבר איתך."
"זה גם מה שטל אמר."
"טל?" היא עיקמה את הפרצוף שלה, "לא ידעתי שאתה חבר שלו."
"אני לא, אבל הייתי צריך לשאול מישהו בנוגע לחרם המטופש שלכן."
את המילה חרם אמרתי בזלזול, שגרם לה לגחך.
"יכולת לשאול אותי." היא אמרה מיד.
"כשאת לא מדברת איתי? ברור." אמרתי בציניות.
"טוב, אז תפתח איתי בשיחה לפעמים, זה באמת יעזור אם גם אתה
תתאמץ מידי פעם לשמור על קשר." היא נשמעה מקופחת שהחלטתי עם
עצמי לנסות לפתוח איתה גם בשיחות. וכך המשכנו לדבר עד שהגענו
לבית שלה, ונפרדנו בידידות.
אחרי שהיא נכנסה לביתה, יכולתי ללכת בקצב שנוח לי בצעדים
גדולים ומהירים לביתי, שם אוכל לפתוח את הספר מחזור, ולבדוק מי
זאת אותה נסטיה. תהיתי לעצמי אם היא אולי תלמידה חדשה, כי איך
זה שלא הבחנתי בה עד עכשיו? ואיך זה שכל הבנות מקשיבות לה,
למרות מה שגלי אמרה שממש קשה לא לדבר איתי? תחושת השליחות
והדחיפות גרמה לי להגיע הביתה תוך עשר דקות. כשנכנסתי לחדר
לשים את התיק, עוד לפני שהלכתי לאכול פתחתי את הספר מחזור
וחיפשתי אותה. היא היתה שם, כמובן, ילדה רגילה, קצת מכוערת כמו
כל שאר הילדים בכיתה ו', שיער חום, עור בהיר, אף דחוס, גבות
עבות, סתם פנים רגילות שלפני כן לא הייתי מיחס להן חשיבות.
ניסיתי לשנן את הפנים האלה במוחי וירדתי לאכול.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אלף חכמים לא
לא יורקים לבאר
שטיפש אחד שתה
ממנה"




יו"ר האקדמיה
לשיבוש פתגמים


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/6/10 23:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חיננית ורד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה