הלכתי בטיילת שעל חוף טפר והבטתי בעננים. הם היו אפורים
וכבדים, מכילים בתוכם מים וחשמל. סביבי היו זוגות מסתובבים.
גברים במגבעות ונשים בשיער אסוף. תהיתי מי מהגברים האלה נושא
אקדח, ולמי יש סיפור. "כל גבר שנושא אקדח, יש לו סיפור." אמר
לי פעם בירלבו כשהוא עומד בתחתונים ארוכים וחולצה פתוחה מול
ארון בגדים, מוציא אקדח באדישות ואוזניו כרויות לרחוב.
היה לי אקדח, והוא היה על אגני, קטן ומסוכן. בירלבו קרא לו
"אקדח קלפנים." האמת שזה היה אקדח של נשים, אבל הסתדרתי איתו,
כי הוא לא משך תשומת לב. הייתה לו מחסנית תופי של 6 כדורים,
ועוד אחד בבית הבליעה. מעולם לא שמתי כדור בבית הבליעה.
זה היה אזור לא מוכר לי בטפר, וככה רציתי אותו. דמרקוב
המופרעת, דמרקוב הרוצחת השכירה, דמרקוב הפיקחית כמו שד
גיהינום, הוציאה עליי חוזה.
היא הרגה את חברתי שרי. שרי לא הייתה חכמה במיוחד, ולא יפה
במיוחד, אבל היא אהבה אותי. אינני איש של עקרונות, אבל לעולם
איני דופק (לא במובן המיני) את מי שאוהב אותי. היא קשרה את לבה
בלבי, ולמרות שלא אהבתי אותה חזרה, האהבה שלה אליי, אותי, כמו
שאני, קשרה גם את לבי בלבה. דמרקוב ניתקה את הקשר הזה, כשהרגה
את שרי בשנתה בבית מלון זול בעיר התחתית. זה היה מסר בשבילי -
לא להתעסק עם דמרקוב.
אבל דמרקוב התעסקה איתי, כל הזמן. ובהזדמנות הראשונה נקמתי בה
על רצח שרי. כרתי לה במסור חשמלי קטן את ידה השמאלית, מעל
למרפק. ונעלמתי. ככה הצייד התחיל.
אתם מבינים, לי ולדמרקוב היו יחסים סאדו-מזוכיסטים. אני הייתי
הצד הפסיבי הפראי, והיא הייתה המאלפת המטורפת. הסתדרנו עם זה
לא רע, עד שמשהו במרקם היחסים נסדק, והיא רצחה את שרי, כמסר.
עם זה לא יכולתי להשלים.

העבר קרא לי מגלי הים של טפר, פנטזתי בעדנה על שורת קוקאין
חמה, שתצרוב את נחיריי ותבעיר את מוחי. היה לי כסף, והייתה לי
אהובה. היא לא ידעה על עברי.

משם הלכתי בגפי למאורה של אלימלך. המאורה שכנה בבית קומות קטן,
עם בלדר ששימש גם כשוער-דורמן בפתח הדלת הראשית. הוא בחן אותי
ולא אמר מילה, ואני עליתי לקומה השנייה ומצאתי באחד החדרים את
אלימלך כשהמוח שלו שפוך מהרואין, והוא משתעשע עם נערה כבת 20.
סידרתי לי שורה מבר הסם, וישבתי בפינה מתחת למנורה גדולה, מפרק
ומשמן את האקדח. רק אחרי רבע שעה אלימלך שם לב אליי, אבל לא
אמר מילה. הנערה לא שמה לב אליי כלל, היא הייתה מסוממת כמו
בלון הליום, וחרמנית כמו הייתה רוכבת עירומה על סוס במדבר
לוהט.

פעם אחד שקרא לעצמו "חבר" שלי, שם לי כדור במשקה. זה הוביל
אותי לאשפוז במחלקה סגורה למשך חודש, ועוד חודשיים התאוששות.
בהמשך אספר לכם מה קרה לאותו "חבר".
בפגישה הראשונה שלי עם אלימלך, שהייתה פגישה עסקית, הוא הגיש
לי כוס משקה, והיא הייתה מונחת על השולחן, לא נגעתי בה. הוא
עישן אז גראס, דיבר איתי על פרטי העסקה, ואז לחצנו ידיים. "אני
רואה אותך כחבר," אמר לי, לאחר היכרות של חצי שעה. הוא פזל
לעבר כוס המשקה המונחת על השולחן ואמר "אני לא דופק חברים."
ואז הוסיף "אני יודע על התקלה באחד המשקאות שלך."
לא הייתה בי תשוקה גדולה לשתות, אבל היה בי זעם על מה שנעשה
לי. לכן בחנתי את דבריו בדרך אכזרית. כיוונתי אליו את האקדח,
ואמרתי "אם אני משתגע, אתה מת." ורוקנתי בשלוק את כל הכוס. הוא
היה מרותק למשחק הקטן שלי, בעוד אני מכוון אליו את האקדח ומחכה
רבע שעה. לאחר רבע שעה הייתי קצת שיכור, אבל שפוי.
"כמו שאמרתי," "אמר אלימלך, "אני לא דופק חברים."

לאחר שתדלקתי את עצמי בשורה ושימנתי את האקדח, יצאתי להסתובב
בטפר. הספקתי לקנות ספר בשם "החורף בליסבון", לשבת קצת בבר
אינטרנט, שם קראתי זוג סיפורים בשם "מתוך הכפר המעשן" של סופר
חובב, ולראות סרט בשם "רומיאו בן-זונה" לפנות בוקר בקולנוע
מוזנח. כשיצאתי השמש זרחה, מעט מעל לקו האופק, ופניתי לביתה של
אהובתי לאכול איתה ארוחת בוקר. היא אמרה לי לקרוא לה נטלי, אבל
הודתה שזה לא שמה האמיתי, כי גם לה היה עבר.
כשנכנסתי לבית ראיתי את אלימלך משחיל את נטלי. רק קול דריכת
האקדח שלי גרם להם לשים לב אליי.
אלימלך הביט בי מטושטש. "היי, מאן. אני לא דופק את החברים
שלי."
יריתי ירייה ריקה. אלימלך חייך.
"גם אני לא." אמרתי, ופוצצתי לו בירייה את הביצים.
נטלי הביטה בי משועשעת, והפטירה ש"גם ככה הוא לא היה זיון
טוב." והתחילה להתלבש. אני לא פוגע במי שאוהב אותי, והיא ידעה
את זה. היא אהבה אותי.
דלת המרתף נפתחה וחשפה דמות עם יד קטועה, היד השנייה החזיקה
אקדח.
"אבל אני דופקת את החברים שלי," הכריזה דמרקוב בקול רם וצלפה
בי, "אני דופקת ודופקת ודופקת להם את הצורה, עד..." קליע פוצץ
לי ת'אוזן. "עד שהם גומרים..." והיא פוצצה לי את המוח. "בקול
תרועה!" שאגה דמרקוב.

נ.ב
ה"חבר" ששם לי כדור במשקה איבד את רגליו וידיו.
שמה האמיתי של נטלי היה לוקרסיה.