כשהדם זורם לך בגוף כל כך לאט
את אוהבת את התחושה
כי זאת הרגשה של סוף.
את פוקחת את העיניים ומתחילה לנגב את הדמעות
אבל בתוכך את יודעת שאפילו כל הממחטות שבעולם
לא יוכלו לנגב את הצער הזה.

את מתיימרת להיות מאושרת
שותה בכל הזדמנות והורסת לעצמך את הבריאות מהסיגריות
את מזייפת, את משקרת
הרי זה ידוע
שהלב שלך שבור.

מנסה לשטוף את הכאב הזה עם כל דבר אפשרי
המקלחות החמות מחממות רק את הגוף
אבל הלב שלך נשאר קפוא.

הבירות שזורמות לך בגוף במקום דם
גרמו לך לאבד את השפיות
אז איך ייתכן שגם במציאות נפרדת
דמותך ממשיכה להדהד בך.

איפה איבדת את עצמך שנתת לעצמך לטבוע ככה?
את מנסה לחבר את כל השברים שלך מחדש
אבל את כבר מפוזרת ביותר מדי מקומות.

והמגע,
את רק מתגעגעת למגע של שפתיו
לידיו הקשות שהיו מצמידות אותך קרוב אליו
שלא אעלם,
שלא אברח.

והסערה לא חולפת
רק משאירה אותנו אבודים בין שני עולמות מקבילים
שלעולם לא ייפגשו שוב.

חריקת שיניים, מצמוצים מהירים
מלחמה צפויה מראש
ואין בה ניצולים.