אז מה יש בה בעצם,
בחתיכה הקטנה הזו
הבוהקת
הזוהרת
הנוצצת
השוברת
הכואבת
הדוקרת
האמיתית.

מה יש בה בעצם,
שגרמה לכולנו ליצור תור
תור שלם של ציפייה
תור שלם של המתנה
ללא נודע

האם האמת הזו היתה כ"כ נחוצה?
האם החלקיק הקטן הזה
השברירי הזה,
האמיתי הזה,
היה כל כך חשוב?

ואם לא,
אז למה נעמדנו שם,
בדממה
בציפייה
ללא נודע?

וכשהלא נודע נודע.
האם זה הואיל?
האם זה תרם?

הרי מה היא שווה בכלל,
הזכוכית הקטנה הזו,
האמת הגדולה הזו
הבבואה שהתגלתה בה.

הרי אנחנו,
אנחנו כבר איננו נשים.


קראתם? לא הבנתם דבר?
נסו לקרוא את זה שוב, לאחר ההסבר הבא :
לפני כ- 4 שנים לערך, ערב המסע לפולין
סיפרה לי, לנו, ניצולת שואה על מראה קטנטנה שמצאה אחת הבחורות
במחנה ריכוז,
מראה קטנטנה, פיצפונת.
ופתאום היתה להם הזדמנות לראות איך הן נראות,
3 ומשהו שנים שהן כבר כמעט שכחו מה זה להיות אישה.
אז הן יצרו תור,
תור שלם של ציפייה.
בלי ריבים, בלי צרחות
רק עם פחד אחד -
לדעת את האמת.
והם גילו אותה.

האמת שכבר 4 שנים אני רוצה לשבת ולכתוב על זה, ופתאום לפני
יומיים זה יצא לי ב 3 דקות.
אחת היצירות שאני בהחלט גאה בהן.