אני עומדת ביניהם.
בין שני המחנות.
כמה נוראי לומר את זה,
מחנה תמיד עושה לי אסוציאציה רעה,
אבל ככה זה יהודים.

מביטה לימיני,
קבוצת נוער צוהלת ומריעה
רוצה שהוא יחזור
רוצה אותו בבית
רוצה אותו משוחרר.

מביטה לשמאלי,
שקט. נרות דולקים.
התמונות שלהם מקשטות את המחנה,
ואין מי שידבר בשמם.
אין מי שימשוך לשם.

ומימיני,
גם הוא לא שם.
גם הוא לא שם כדי להלחם על מקומו.
זה לא הוא בכלל.

ואני,
עומדת באמצע הכביש הסואן,
מחפשת את הבית של ראש הממשלה,
הרי לשם כולם מפגינים.

לא מוצאת.

לא מוצאת בכלל את עצמי.

גם הוא לא נמצא, כבר יותר מ1000 ימים..

והם,
הם לעולם לא יחזרו,
גם אם נחזיר אלפי שבויים.

ואיך אפשר להחליט,
ומה ניתן עוד לעשות
רק כדי שהוא יחזור

ואיך אפשר לומר כן,
כשהדם של ההרוגים עוד טרי על המדרכה ההיא,
שבה נטבחו בדם קר חסרי אונים,
קורבנות האיבה,
ע"י אסיר ששוחרר.

ואיך אפשר בכלל לבחור?
מה טוב ומה רע?

למי מגיע להיות בחוץ,
ומה המחיר לשחרור שלו.


וכשאני ליד ההורים שלו,
הכבויים, העצורים
אני כ"כ רוצה שהוא יהיה פה
שיגרום להם לחייך שוב.

וכשאני שם,
מטרים ספורים משם
אני לא מוכנה לשחרר את פושעי המלחמה האלה

ואז פתאום אני מבינה
כמה קשה היא הדילמה
כמה קשה זה להכריע

"ומה אתה היית עושה?"
שאלה מישהי ששמרה על מחנה האילמים
"הייתי משחרר אותם" הוא ענה
"אבל זה רק אני, ואני מדבר רק מהרגש.."
"ובגלל זה.." היא אומרת לו,
"בגלל זה אתה לא ראש הממשלה"

שקט

דממה

ואז פתאום כולם מבינים,

למה לוקח כ"כ הרבה זמן להחזיר אותו,
ולמה לא מוותרים כ"כ מהר,
ולמה כ"כ קשה להרפות.

ואני?
אני עומדת באמצע הכביש הסואן,
מחפשת את הבית של ראש הממשלה,


ומודה
אבל רק הפעם...

שזו לא אני
שצריכה לעשות את ההחלטה.