[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גבריאל הפנר
/
תחנה ראשונה

גשם אילץ אותי לעצור. תחנת אוטובוס שאחד מחלונותיה שבורים.
מחווה אנרכיסטית כנראה ולי אין ברירה, לעצור. כבר שמעתי זר
אומר: "זה אחד הימים הקשים של החורף השנה". חוץ מזה, יודע!,
אני בדיוק מאותם האנשים הנמצאים בחוץ, תמיד מחוץ לבית. שומע
פתאום את קולה של אימי בתוך המוח, אם רק הייתה רואה אותי
עכשיו, ביום שבו בבירור אף אחד לא יוצא מהבית. "תמיד היית ילד
רחוב. ותמיד כך תהיה. ילד רחוב...". קולה המתכתי שורף אותי
וכמובן שהייתה זו הצקה לשמה.

הגשם מציף ואני מספיק לעקוב אחרי טיפות בודדות מתרסקות על
הקרקע ולרגע היה זה נדמה לי שאולי זה נעשה בכעס. בהתרסקות
ומחייך על המחשבה שלפעמים קורים דברים גם בלי שנרצה בם,
התערבות של גורם אחר, שאולי בכלל לא קשור ואולי בפשטות שלו הוא
כן. גם ככה תכננתי בדרך, לעצור לדקה. אדם מגיע. זר כמוני ומשום
מה אני מוריד את החיוך מהפנים, המחשבה שזה יכול להתפרש אחרת
מדרבנת אותי, גם ככה בעיר הזו כולם מתנהגים איך שרוצים וכל דבר
מוזר יכול להתבטא כיצירתיות, מקוריות וכל מיני...כאלו.

כמוני כמוהו, כמו האנשים בתחנה ממול, מחפשים הגנה זמנית. הוא
מציץ בשעון בחיפזון. 'אני מאחר' אומרת שפת גופו, ונותן לפניו
להירטב לרגע כשמציץ לבדוק אם מונית או אוטובוס בכלל נראים
באופק המעורפל, אך לא. הסלולארי מצפצף לו מתוך תיק מזוודה
מהודר. יוקרתי. הוא מניח את רגלו הימנית על הספסל הרטוב, שגם
כך אף אחד לא באמת יושב עליו בחורף ובכלל, כנראה בגלל אנשים
כמוהו. את התיק מניח על בירכו, פותח את תיק היד במיומנות של
אדם שפותח וסוגר את התיק כאלפי פעמים ביום. שולף את הסלולארי
ועונה בחיפזון "כן. כן. בטח". ושוב "כן. כן". הפעם בלי בטח.
ואני מוצא עצמי מחייך כשהוא אומר "טוב. מספר דקות". ומנתק.
שנינו יודעים שזה בלתי אפשרי. לא בגשם הזה. אך מהי הגדרת הזמן
בכלל? בעוד רגע יעלם כשהופיע, זר לחלוטין, כל אחד ומסלול חייו
השונה. אנחנו לא ממש מדברים, אני רק עונה "אמת", כשהוא קובע
בקול רם, "זה אחד הימים הקשים של החורף השנה".

הגשם מתחזק. אני מכניס את האופניים פנימה, לתוך בטנה של תחנת
האוטובוס הפצועה. כשהסתובבתי ראיתי אותו נכנס בחיפזון למונית,
מאשר לנהג בתנועת ראש חפוזה שהנסיעה יכולה להתחיל. "מה?", אני
אומר לעצמי בקול רם, "בלי שלום!".
כשם שהגשם הגיע, כך גם פסק. בפתאומיות. זה גרם לי לחשוב לרגע
על האופניים, הסוס של שנות האלפיים. לפעמים אני טופח עליהם
לאות תודה, בדיוק כמו שהייתי טופח לטובה בסוס, במידה והיה לי.
או במידה והייתי חי לפני פעם.

מוריד את התיק מהגב, שמח על המחשבה שבתיק ישנם מחברת ועט, כמו
תמיד. מחברת ועט, זה מה שאענה לשאלה: "היי, בחור. מה תיקח איתך
לאי בודד?".
אני פותח את המחברת המשופשפת, בעלת כריכה רכה בצבע כחול דהוי,
מעריך את הפשטות שלה, הדפים האלו הם אני, אולי סתם סיפור מסע
שלפעמים נראה לי בעיניי בלבד. אבל מה זה כבר משנה. אני מדפדף,
חושב כמה נחמד היה לו הייתי ממספר את הדפים, אך מתנער מהמחשבה
הזו מיידית, ברגע שהבנתי. במה זה כבר יכול לעזור?!

כותב. אחר-כך כשהרעיון, התובנה, המשפט כבר שם. אני יכול להפסיק
לדאוג שאולי אשכח, ולשכנע את עצמי אחר-כך בציניות שזה "קורה",
שכחת, זה לא נורא. מסתכל על הכתב המחובר שיצא וכמעט צוחק. "רק
איך אבין אחר-כך, כשאקרא את מה שכתבתי?".

מדפדף באיטיות בדפים הכתובים, לפעמים יש תאריכים, אני מלטף
בעזרת כף ידי. כמה שהידיים גסות, אני עדיין מרגיש את חריטת העט
על הנייר, יוצרת תבנית לא מובנת. מדמיין שוב לרגע קט, פסיפס
שנגעתי בו איפה שהוא בארץ, נדמה לי שבקיסריה, בטיול שאבא לקח
אותי עוד בתור ילד. לפעמים אני חושב שבדמיון קשה לחזור להיות
ילד, יש בזה משהו מפחיד. כאילו מישהו אחר היה שם ולא אני, זר.
וכשמסתכל בתמונה חפוזה אני שואל "מה? ככה נראה הצחוק שלי? ואיך
זה שעכשיו אני עם עיניים בצבע חום כשאז עוד הייתי עם עיניים
ירוקות?" ואז אני מבין. אני הוא מה שאני עכשיו. מרגיש את
הסלולארי רוטט לי באחד מתאי התיק, וזה סימן בשבילי לצאת. אתקשר
חזרה כשאגיע, זה לא עוד הרבה זמן. מכניס את המחברת והעט לתיק,
יוצא אל הסוס שלי. ורוכב.

Gitty up horsy







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נכון יש לי
שיניים יפות?


האיש האדום בצד


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/6/10 15:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גבריאל הפנר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה