כשפקחתי את עיני לראשונה, ראיתי חשכה, נדלק האור ואז - חיוך.
כשפקחתי את עיני שוב הייתי כבר בת 16, נערה גדולה, מסורבלת.
מכונסת בעצמה, כמו שבלול. אוחזת את ברכי חזק חזק, שלא יתנתקו
מהגוף, יוצרת כמה שיותר נקודות השקה בין הגוף לרגליים.
הבנה, שאלה שקרובים אליך יכולים לגעת במקומות שכואב בלי
להרגיש. אולי אינם קרובים? אולי לא מודעים לכוחה של השמש
לשרוף.
בגיל 18 למדתי לשתוק. לפקוח עיניים, לספוג את אורה של השמש, את
קרני האדם, לפקוח ולהחזיק בפנים. עולה לפעמים על הגבעה הנסתרת-
נקודת השקט שלי ומוציאה הכל החוצה בצעקת רפאים בלתי נשמעת. כל
הדברים שראיתי, ששמעתי בהצצה השקטה שלי על העולם.
כשנסעתי לאוסטרליה, לא ידעתי מה אני מחפשת. "תסעי, תראי קצת
עולם, מה אכפת לך להתאוורר קצת מהחיים פה בארץ והמחבר ההוא שלך
נו.. איך קראו לו, מהקיבוץ" התחיל אבא את הנאום הרגיל שנמשך
ממעמקי כיתה י'. הוא כנראה בחיים לא ישכח את גילי המתולתל,
שהבאתי אז, פעם אחת, הבייתה.
באוסטרליה כולם פקחו עיניים בסמים ואילו אני, אני פקחתי עיני
אל הנופים, אל העולם הנישא אלי בשתיקה - דומה לזו שלי. אל
גבעות הירוק האינסופי, אסופות הדשא, השדות שנעים כמו למוסיקה
ברוח. אל הים המתנפץ, הזועף הרוגע, אל הירח הצהוב-כחול
והבדידות עליה הוא האיר.
ופתאום הבנתי - הבנה חדה ובהירה. וחדל העולם משתיקתו ודיבר
וסיפר על גירוש האדם ועזיבתו את גן עדן, על סבלו ביום ועל
הבושה, על הכוח שמוכיח על רעו ועל השליטה. על העוני, אובדן
התמימות והזעם שאוצר הוא בתוכו. הוא סיפר גם על עצמי על הפחדים
והפגישה, ליטף ולחש. ישנה גם אהבה.
ברבות הימים נשברה השתיקה וככל שהקשבתי כך גדלה ההבנה. מתוך
ההבנה השינוי. מתוך השינוי- הבריאה.
עשרים ושבע-שנות חיים-אחרי (ותשעה חודשי תפיחה) שוב נדלק
האור.
הפעם, הוא סימל את התודעה, והתינוק, הושיט ידו אל עבר האור.
התודעה.