איך עשית הכול בלי לעשות דבר,
איך ידעת לדבר בלי להשחיל
מילה אחת,
איך היינו נפרדים,
היום לא מאושרים,
עירומים כאילו כלום.
ואיך סיפרנו בקלות על מה שנשאר
רק לדמיין, מעצמך עשית צחוק
לעיניי שלי.

הדרכים כה קרות,
מנותקות ולא מובילות לכלום,
קרירות ואבודות, אין בהן אבדות,
ממלאות את התמימות באינסוף ודאות,
ולא קרה דבר והשתיקות הכי יפות שלי,
מילאו את הארון באהבות שלי.

מעצמך איבדת,
את צלם האנוש שלך,
את הזכר לחיים שלך,
מעצמך נתת איך בסוף נפלת,
האמנת באמת ובתמים שתצליח
להמריא מעל לכל הכיוונים.

טעימות חייך, ממלאות את הספר
במיליון חוויות,
ואפס מקום לטעויות,
הזיכרון שהדחקנו, מסרב מלהישכח,
והקולות ספוגים בדמנו,
הנוחות באהבה מלאה אותי באכזבה,
קרירה, קודרת ומכאיבה.

מעצמך איבדת אותי,
מצפוני שלי, לאן בראת חיים?
הפוגה, מסך אפור,
תימרות עשן.

מעצמך נתת,
אך מתי תלמד לקבל ובאמת?!
מתי שכחת את שמי יקירי?
אם עודך עימי.
קוראת בשמך, חזור אל זרועותיי,
על עקבותיי,
הענק מגע וחום,
ללא שקרים, אינטריגות וחסכים.

1.5.08