שזלגת לתוכי
מתוך צימאון גדול
מדי
היית אז ענן שחור קודר
ואני אדמת מדבר
או אולי אני הייתי הענן
ואתה המדבר
אתה מבין זה תמיד היה העניין
איתנו
אי אפשר היה
להחליט אם לקרוא לזה
אהבה ביום רע
או סתם אלימות
חסרת טעם
("קיל ביל" או "ספרות זולה"?)
מה שבטוח זה
שאני לא רוצחת מלידה
מצד שני
אני גם לא
סולחת מלידה
לפני הסליחה מישהו
צריך למות
ולהיוולד מחדש
(או משהו
במקרה שלנו)
אצלי זה היה
האלוהים שבך
אני באמת מאחלת לך
(ולי)
הצלחה
(סלח לי אבל)
כרגע אני מאמינה יותר
בעצמי (מאשר
בך)
האם זו נוסטלגיה?
ואם כן אז למה?
למה שיכולנו להיות או למה
שהיינו
המבט לאחור,
עלינו לזכור,
לשמור עליו
מפוכח
(אם לא עלינו
אז לפחות
עליו)
אסור לייפות
או לשקר
לעצמינו
וכשאני מדברת אלינו
אני מדברת יותר
לעצמי
כרגיל
ובכל זאת
הונאה עצמית בריאה
(וחולנית לפרקים)
היא הדבק של כל זה
אחרת לך תסביר
את זה
למישהו
עם היגיון בריא
השם עזה מופיע בתנ"ך
22 פעמים
בטח רוב הגרמנים
לא ידעו לומר לך
את זה
זכור את זה
תמיד
העברית תהייה הרבה פחות סובלנית
אליך
מכל אישה שאי פעם תחליט
לאהוב
היא תעזוב אותך
הרבה לפני שאתה
תוכל לעזוב
והנה זה
שוב נגמר
בפה שלי
(מהפה שלי
לאלוהים)
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|