לנעמי
                              "בין הברירות לוותר ולשלם
                                  אני אשלם עד הסוף"
                                 (ימי התום, צרויה להב)

לא עת היאסף המקנה,
ובכל זאת, כבדה האבן על פי הבאר,
ואין יעקב שייגול אותה מעל ליבי.
רק אני, ועקיבא, שמביט איך טיפות המים
מפרקות את האבן לאט, לאט.

גם רחלה איננה,
ולמי אשקה הצאן, ואיך אשק לה.
ובכל זאת, קולי נושא עצמו בבכי
אל מעל הרי הזמן, אל שדמות בית לחם
שם נעמי שבה לגבולה ורות לגואלה.

אך עתה, בין עשו ובין לבן, אנוכי
ורחל של עקיבא לא מבטיחה דבר
רק שבע שנות ציפיה שבסופן אולי לאה.
ומי כבר שם על לב את חכות יעקב,
והאם יהא זה בעיני כימים אחדים?


                                    אור לכ"ט אלול תשס"ט