תרגיל בסדנה לכתיבה יוצרת. כל פעם משהו אחר. הפעם - מונולוג
פנימי של דמות, לעצמה.

למה זה מגיע לי להיות כל כך שמנה? מה עשיתי רע? למה אלוהים
מעניש אותי ככה?
אני יודעת שאני לא יפה, אני הרי רואה את זה בראי. בחיי, כמה
שאני שמנה ומכוערת, בחיים אני לא אצליח להיראות כבר יפה. זה
נורא, זה האסון של החיים שלי. למה נולדתי ככה, והכי גרוע שאני
לא מצליחה להפסיק לאכול, ודוקא כשאני הכי מדופרסת אני מתחילה
לזלול...
פלא שבכל זאת צחי לעתים זורק לי איזה חיוך. יכול להיות שהוא
מחבב אותי? לא, אני סתם בטח מדמה. הוא לא יכול  לחבב אותי. לא
עם מראה כזה... אף פעם בטח אף אחד לא יאהב אותי. אפילו כשנראה
לי לעתים כאילו צחי מביט אלי במין... מין... הרי לא יכול להיות
שהוא אוהב אותי וסתם מתבייש, כמו שאני, שמנה.  אפילו העור שלי
לא חלק, האף הגבנוני הזה... אם היה לי מספיק כסף הייתי מזמן
מנתחת אותו. אבל אין. אנחנו עניים. תמיד, אמא אומרת, שיש דברים
ממש ממש חשובים שאנחנו לא מצליחים להגיע לקנות. אפילו לא
נעליים, או סנדלים. אפילו לא פעם בשנה.
מתה על צחי. מתה, מתה. והוא לא יודע. הוא חמוד, גבוה, רזה
נורא, גם שזוף - ראיתי כשהוא שיחק אתמול כדורסל. ממש שדוף,
אפילו קצת מתכופף.יש לו קצת חטטים אבל הוא מ---קסים. בא לי
להכניס את היד שלי לשערות שלו ולפרוע אותן, אבל... הוא יהרוג
אותי. מה פתאום אני מתנפלת עליו? או שאולי הוא בכל זאת יאהב את
זה? לא יכול להיות. אם נגיד רוויטל היתה עושה את זה, בטח אז
הוא היה מבסוט. רויטל, המלכה של הכיתה. אני שונאת אותה!
יפהפיה, בלונדינית, חטובה, תמיד בחצאית קצרה שחושפת רגליים
מושלמות, עיניים כחולות, עפעפיים שחורים וארוכים שכשהיא מעפעפת
בהן, כל הבנים בכיתה נמסים... איך אני מקנאה בה. תמיד כולם
מסתובבים סביבה, מנסים לגעת בה, לדבר אתה והיא עם  שיני
הפנינים והחיוך מליון דולר הזה שלה... כאילו מסתכלת לכל אחד
מהבנים בעיניים שהם משתגעים, ובעצם לא אכפת לה משום דבר ומאף
אחד חוץ מעצמה. האף שלה בשמיים! אם היה לי רבע מהיופי הזה
שלה... אבל מי ירצה להסתכל על מכוערת כמוני? בטח אשאר בתולה
זקנה. הכי גרוע בחיים.
אבל בכל זאת צחי לפעמים נראה כאילו הוא מחבב אותי.
צחי... אחרי השיעור כשאמרתי למורה שאני לא כל כך מבינה, הוא
עזר לי קצת בשיעורי הבית; פתאום הוא התישב על ידי להסביר את
התרגיל הזה במתמטיקה. הלב שלי זינק לגרון, ערפל בעיניים אבל
ניסיתי להיראות אדישה והסמקתי כמו עגבניה, את זה אמרה לי תמי
החברה שלי הטובה.
אבל בכל זאת לפעמים נראה לי כאילו הוא מסתובב בסביבה איפה שאני
נמצאת.  אני לא מאמינה שזה בגללי... אולי הוא אוהב את תמי...
או את רויטל... גם שירי החברה שלי נראית מקסים... תמי גם אומרת
שאני בכלל לא שמנה, וזה רק נראה לי, טוב, גם תמי לא יפהפיה,
אבל היא חברה טובה ותמיד אנחנו הולכות יחד הביתה מביה''ס. אני
אוהבת אותה, אני יכולה לסמוך עליה. היא מבינה אותי כי גם היא
לא במרכז החברה. חמודה, תמי... מה הייתי עושה בלעדיה?
צחי, צחי... מתה עליו. כשהוא הביט לי בעיניים שלשום הרגשתי
שאני נמסה, כאילו אני ג'לי... ואז הסתכלתי על הרגליים שלי
וחשבתי שהן שמנות ונראות כמו ג'לי ולא העזתי אפילו לחשוב שהוא
אולי דוקא מחבב אותי... אבל איך שהוא הסתכל עלי... בחיים לא
הרגשתי ככה. כמעט התעלפתי במקום וכשהוא נגע לי ביד, זה יכול
להיות שבכוונה? ככה כאילו... בהיסוס... בטח בטעות. 100% בטעות.
מי ירצה לגעת במכוערת כמוני?
טוב שיש לי את תמי. לפחות. תמי אמרה לי שאני נחמדה, ושרואים את
טוב הלב שלי בחיוך ובעיניים, שזה קורן ממני. קורן!!! הייתי
נותנת את כל טוב הלב והחיוך והשטויות בשביל להיות דקה אחת כמו
רויטל. היא האידיאל שלי. בסוף צחי יתאהב ברויטל ו... הלב שלי
נשבר מהמחשבה הזאת.
הלוואי, הלוואי, הלוואי והוא יאהב אותי. אלוהים, תעשה שהוא
לפחות יחבב אותי...