[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








נכנסתי כמאזינה לסדנת כתיבה יוצרת בנוסף לקורסים שלמדתי לתואר.
לשם הקדמה אוסיף שאנשי שער הנגב קיבלו היתר מראש המועצה
הראשון, לפני שנים מספר, להשתתף-כמאזינים בקורסים שונים
ב'ספיר'. הסכם זה בעצם מקוים עד היום, תמורת סכום סמלי לסמסטר
אנחנו-קבוצה די קטנה של 'סטודנטים' בני 70 ויותר, נכנסים
לקורסים שונים ובמידה מסוימת אפילו מעשירים אותם, אני אישית
עשיתי תואר בספיר לאחר שנהייתי פנסיונרית, והמשכתי לבוא
כמאזינה.)
במשך הקורס, לא אישר המרצה ולא דחה את הנמצאים שם עד זמן מאוחר
יחסית,  אבל... העבודה האחרונה שנתן - דיאלוג, נכתבה בידיעה,
שכמו כל החיבורים הקודמים לא תזכה לתגובה, הערה, התייחסות. זה
היה קשה לי ופרשתי. כתבתי לו את זה בתור מכתב פרידה שגם הוא
חלק משיעורי הבית.
(בנסיון קודם מסוג זה, כתיבה יוצרת, המורה בכל זאת  התייחס
כשנתתי לו עבודות פה ושם, ובהחלט נתן הערות והיה נחמד מאד.)
דיאלוג (ביני לביני):

...טוב, אז מה?
-ומה שלומך?  אני בסדר.  עצוב לי...
-מה בסדר? אני רואה שלא משהו. מה יש, מה קורה?
- החלטתי לחתוך מהקורס
-את רואה? אמרתי לך!
-אמרת לי מה?
-אמרתי לך שזה מה שיקרה בסוף!
-כן, אבל הוא אמר...
-???
-בסוף הוא אמר לי שאני כן יכולה להשאר... שהוא רואה שאני מאוד
רוצה ללמוד, ושבכל מקרה כבר אי אפשר להצטרף רשמית לקורס, אז
שאבוא בכל זאת. היתה לי הרגשה שהוא מעריך את הרצון הזה להתנסות
בכתיבה, הצורך לנסות ליצור, להוציא מעצמי דברים... ובאמת,
נשארתי, השתדלתי להשתלב ואפילו מרגישה חלק מהקבוצה. אבל...
???
-אני לא יכולה יותר ככה!
-אז מה עכשיו?
-זה מאד מעליב, אני מרגישה כאילו אני אוויר. חשבתי שיהיה יותר
נדיב אתי. נכון שאני לא שילמתי, אבל זה לא קרה לי בכל זאת
בסדנאות אחרות דומות, שאיכשהו מפעם לפעם זרקו לי עצם, הגיבו
לדברים שכתבתי אפילו אם לא בכיתה, אלא בכתב, קראתי פה ושם משהו
בכיתה. את יודעת שבלי שום היזון חוזר זה קשה מאד...והרי בכל
זאת יש באונ' הזו לוותיקים, כמוני, זכות להשתתף או לפחות להיות
נוכחת בכיתה בלי תשלום... יש מורים שאפילו ממש אוהבים שאנחנו
שם!
-את רואה! לא שילמת, אז...
-כן, אבל לא זה מה שחשבתי שיקרה. התעלמות כל כך רועמת מקיומי.
אני מרגישה (רק עבור המורה!) כאילו אני לא קיימת, בצורה
מופגנת;  לא שאלה, לא תגובה...
-הרי ידעת שאת בחסד שם ולא בזכות!
-מסכן הקבצן שכל הזמן , כשנותנים לו משהו, מזכירים לו שוב ושוב
שהוא קבצן, שנותנים לו - בחסד- בכלל להתחבא בחדר המדרגות העלוב
הזה בחורף, שעושים לו טובה ... שלא ישכח, חס וחלילה, שהוא
קבצן...
-ואללה המורה הזה, אני הייתי זורקת עליו משהו, הייתי מקללת
אותו באבי אביו...כמו שלמדתם בכיתה, (בשיעור שהצטרכתם לקלל ומה
שהנוסח היה יותר מזעזע, יותר טוב...!) ינעל אבו....
-אני זה לא את. לא מקללת... וחוץ מזה, בכל זאת אני מודעת
לעובדה שהוא לא היה חייב להשאיר אותי בכיתה. שאני רואה ולומדת
שם איך לעבוד בכתיבה, שזה קורס רציני, שהחברה טובים וכותבים
יפה, ושנחמד להיות איתם, שבכל זאת נפתחים לאט לאט ובטח יכתבו
(רציתי להגיד נכתוב, אבל אני כבר לא אהיה שם) יותר פתוח,
מהבטן, מה שהוא החלק הכי מעניין של הקורס...
-איתם!
-זאת הנקודה. אני לא יכולה לסבול את זה יותר. עבורי זה מין
התעללות רוחנית, כשבאופן שיטתי אני מודרת מהכיתה. והרי אני שם.
ואני כל הזמן מזכירה לעצמי 'את בחסד ולא בזכות, כל מה שאת
מקבלת זה טובה שעושים לך'...זה לא עובד...אני סובלת מזה יותר
מדי. קשה לי עם זה...
-והיית רוצה שהוא יחשוב וידע שגם הוא מפסיד, שיש לך מה לתרום
בכיתה, שיש לך הברקות לא פעם וחשיבה מקורית, שאת יצירתית אף על
פי שאולי קצת מאוחר לעשות עם זה משהו...את לא עושה יותר מדי,
נכון?
-אולי, אבל בשביל לעשות, להתנסות בכתיבה,  כדי לעודד, צריך
מישהו שיטפח מפעם לפעם על השכם, אפילו אם לא על  כ ל  מה שאת
עושה; צריך עידוד,חיוך, מותר להיות  נ ד י ב  אפילו אם לא
חייבים... וכאן...יש לי הרגשה שכאילו אני אוויר, כאילו אני לא
קיימת,  הרגשה כאילו אני בעונש על משהו. בכל זאת, לא עשיתי שום
דבר רע...
- גם לא שום דבר טוב במיוחד...
-הכל נכון, אבל זה מכאיב לי, אין מה לעשות.   מכאיב לי גם
שהכיתה תתקדם, ותיכנס יותר לחמרים אמיתיים, ואני לא אהיה שם..
- כמו שאמר לך ההוא מהקורס בתור עצה:  לכי לשלם ולהכנס כתלמידה
מן המניין, או: בסמסטר הבא, בשנה הבאה!
-כן...השנה הבאה... כל כך הרבה דברים קורים בשנה, במיוחד בגיל
שלי!  מי יודע מה קורה . אולי קסאם, או לא יודעת, זה די הוציא
לי את החשק...זה כואב, את יודעת...נדיבות, זה מה שהיה חסר לי
כאן.       לא   ח י י ב י ם  לי כלום, אני יודעת. - ואני כל
הזמן מזכירה את זה לעצמי...
נדיבות?  לא מכירה את המילה הזו...
???
נדיבות, נדיבות...- יאללה, התחלת להמאס עלי עם הקיטורים שלך,
עם התלונות שלך, יאללה, ת'חפפי, יאללה טפסי על עץ אחר...
השתיים נפרדות.

נ.ב.לא צריך ציון ולא צריך הערות. (נכתב במכתב המקורי ונשלח
למורה באי מייל. הוא כמובן לא ענה אפילו במילה.)








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בונאא, גבבברר,
אתה נראה טוב
היום, מתוק!






הבוחש בשוקו


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/9/18 12:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה