א
"זה נגמר..." "אני יודע, אבל..." "אנחנו בטוחים עכשיו" -
לטיפה קלה בלחי, אצבעות, יד אחת, מבט, רפרוף שפתיים, מבט, שתי
ידיים, נשיקה כואבת, זרועות, צוואר, גב, קליפסים...
חגורות...אנחות רמות...דמעות שקטות...הצלה...שכרות נצחון...
בוקר, תמונות מלחמה בראש.... תקרה לבנה, שקט, קפה. היא עוד
ישנה, מחבקת את הכרית. לגימה, חלון, רחוב מלא, קריאות מחנות
הפלאפל הישראלית שממול. נשיקות מפגש בדוכן הצ'וריסוס - "Buon
dia", ?Hola amigo, che tal??, ריחות בוקר מתובלים במלח מהים,
מישהו פותח רדיו ? אקורדיון, קול גבר, טנגו -משהו שהוא לא
מזהה. חלון, מניח את הקפה על השיש, חוזר לחדר השינה, עדיין
ישנה, מתיישב לידה, מלטף שיער אדום. כף רגל יוצאת, שוק, נשימה
עמוקה, מתהפכת לצד השני. מבטו נודד אל החדר, העתק של איזה ציור
אקפרסיוניסטי, רקע שחור וכחול ומריחות מברשת של אדום, דמויות
קטנות מפוזרות לאורך רחובות בוערים, חצאי בתים, בכל מקום אתה
שומע בכי וצעקות, ככה זה היה בהתחלה, ואחר כך ? דממה דקה.
?"היי....", מסתובב, עיניים ישנוניות וחיוך איטי, "אתה כבר
ער", "כן...", "אתה תמיד ער...", "כן...".

הם הולכים ברחוב האפור. רצפה של לבנים, רחובות צרים, דוכנים
בכל מקום. רקדנים חובבנים על במות, בתי קפה ססגוניים, תיירים,
היא מתחילה לבכות, אנשים מסתכלים, הוא לא שואל למה. אם ישאל ?
יפרוץ את הסכר. היא נרגעת, עכשיו אפשר לחבק. נשיקה קצרה, חיוך.


ב
כבר חודשיים שהם ניצולים. הוא מצא עבודה. היא עוד לא מעזה
לחפש. אתמול נכנס וראה אותה יושבת ומסתכלת מהחלון. ערומה.
מתיישב לידה. "מותק?". לא עונה, רק עושה 'לא' עם הראש. הוא
מוריד את הג'קט, מסתבך עם העניבה. מנסה לנשק אותה על צד הפה.
עדיין לא מסתכלת. יורד על ברכיו, פותח שני כפתורים
עליונים.מסתכל למעלה על העיניים האלה, מנשק אותה בירך, אחד,
שני. היא מסתכלת למטה, מפוחדת. "אני... חשבתי עליו... חשבתי
שאולי אני אזהה אותו פה ברחוב...". הוא מחבק את האגן, מעביר
אצבעו על הצלקת האחת, ואז מתחיל לבכות, מתחיל לבכות כאילו כבר
הרבה זמן הוא מחכה לזה. מתכופפת אליו...
עיניה הירוקות שוות הכל ? חושב, ואז הם מזדיינים כאילו סוף
העולם הגיע.
היא ישנה בזרועותיו. לאט לאט משתחרר והולך לשרותים. הוא לפחות
הצליח להציל אותה, חושב. היא לא הצליחה...

בוקר, השעון המעורר מצלצל 7:00. שניהם קמים. פעם ראשונה מזה
הרבה זמן הוא הצליח להרדם, אבל קם בלילה מהתייפחויותיה
המובלעות. "איך ישנת?", שואל. "טוב מאוד", אומרת ומחייכת אליו.
היא לא זוכרת שבכתה. "תודה", מוסיפה, ומנשקת אותו נשיקה קצרה.
אם יהיה לנו ילד, נקרא לו עופר - אמרה לו אתמול. "את בטוחה שאת
לא רוצה..." משתתק. עדיף שהיא לא תחשוב על זה.

יום ראשון. הם עוברים על גשר המיתרים הלבן אל ה Puerto Madero.
הוא מחזיק לה את היד. "שמעת מה אמרתי?". "מה?". "הקשבת לי בכלל
בחמש דקות האחרונות", כועסת. "אהה, אני מצטער, פשוט הסתכלתי
על.... לא משנה, סליחה. מה אמרת?". "אמרתי... רגע, מה אמרתי?",
מצטחקת, "אה! אמרתי שהגשר הזה מוכר לי מאיפשהו, ואני לא מצליחה
להזכר מאיפה". "אולי ראית תמונות?". "לא יודעת, לא משנה. אני
שמחה שיש סוף-שבוע, שיש לנו זמן להיות קצת ביחד".

ג
יושבים משני צדי השולחן ואוכלים בשקט. הם חזרו מטיול של שבוע
באזור הMAR DE PLATA. הם לא חושבים על זה אבל כבר שנה וקצת שהם
שם, והדיבור שלהם כבר רובו בספרדית.  הטיול היה רעיון שלה. היא
אמרה שהם מתרחקים, שהם כבר לא רואים אחד את השני כמעט. הוא אמר
שהוא חייב לעבוד, שהוא בדיוק קיבל תפקיד חדש, אבל היא התעקשה,
היא אמרה לו שהילדים בגן שבו היא עובדת גורמים לה תמיד לחשוב
עליו. "אז בואי נעשה ילד", אמר לה. אבל היא, כמו תמיד, מייד
נסגרה, נענעה בראשה בהחלטתיות ואז התחילה לבכות וברחה מהחדר.
הוא ישב עם עצמו כמה דקות, מתמלא בעצב ובחרדה, ויצא אחריה.
אמצע אוגוסט, ושלוליות הגשם של הערב נקוו ברחובות הריקים, והוא
מצא את עצמו הולך מכורבל במעיל לאורך הים. כל דקה שעברה הוא
התמלא יותר ויותר חרדה, מעדיף אותה על זכרונות המלחמה ההיא,
המלחמה האחרונה של ישראל. לאחר כשעה וחצי של טירוף מצא אותה
יושבת בחולצה קצרה על המזח שבכניסה לשוק של שכונת LA BOCA,
ומביטה קדימה. "אני לא יכולה לראות את הפנים שלו גם כשאני
מתעוררת מהסיוטים, אני לא יכולה לעשות משהו שיזכיר לי אותו
יום-יום", אמרה אחרי שכיסה אותה במעילו. "בסדר", הוא אמר. "אני
צריכה לברוח מכאן", אמרה לו. "בסדר". "אין לי אף אחד חוץ ממך".
הוא נאנח ולקח אותה הביתה. למחרת יצאו לטיול. זאת הייתה הפעם
האחרונה שדיברו על הנושא הזה.
כשיצאו עיניה ברקו כעיני ילדה, אבל הוא לא יכול היה אלא לראות
בהן עצב ומוות. כשחזרו הבין שהוא לא יכול יותר להיות איתה.
הבין שנוכחותה חונקת אותו, לוקחת ממנו את העתיד ומקבעת אותו
בעבר, וכשאמר לה בסופו של דבר ? היא לא בכתה. למעשה, לא אמרה
מילה. בבוקר שלמחרת ארז את חפציו ועזב לפני שהתעוררה.

ד
היה זה תרגיל שריפה פשוט שמוטט הכל. כבר עשר שנים חלפו מאז
המלחמה ההיא, הוא התחתן והיה מנהל בכיר בחברת הייטק מובילה.
אשתו, סול, הייתה בחודש השמיני להריונה והוא הרגיש כבר כמה זמן
שחייו שבו למסלול הנכון. איזבל, בתו הבכורה הראתה לו אתמול
ציור שציירה. Es un pichon con una hoja de olivo, אמרה לו,
ולמעלה כתוב "paz" ? שלום. תרגיל שריפה פשוט שמוטט את הכל. אז
הוא נזכר בהכל. ראה את האנשים הבורחים לחייהם, ראה את האש בכל
מקום. ראה את חבריו לפלוגת המילואים חסרי אונים כמו שלא ראה
חיילים מעולם. אותה, למעשה, היה רואה פעם בשנה. היא גרה אז
בקיבוץ סמוך לבסיס המילואים שלו, ומאז אותו מפגש מקרי ראשון,
היה פוגש אותה פעם בשנה, מזיין אותה כמה שבועות, ואז חוזר
לחייו. אלא שבאותה הפעם כבר לא היו חיים לחזור אליהם. זה היה
עוד לפני שהספיקו לצאת לחזית, הם רק הגיעו לבסיס וציוד נזרק
אליהם בזריזות. בלאגן, אנשים צועקים, ג'יפים יוצאים וחוזרים,
מי שאתמול היו סטודנטים, מנהלי חברות, מהנדסים, כלכלנים ? כולם
ניסו לעלות על מדי הב' שניתנו להם מהר ככל שיכלו, ואז נשמע
הפיצוץ הראשון, ולכמה שניות כל הבלאגן הפסיק ודממה השתררה
לאורכי קילומטרים, ואז צעקות ואנשים רצים, קריאות בערבית.
וכשהבין שהכל אבוד, ופשוט התיישב על איזו בלטה עם הנשק שקיבל
לפני מספר דקות זרוק איפשהו לידו, אז פתאום ראה אותה רצה
בפניקה, עם ילד קטן שמחזיק בידה. אז הוא זרק הכל, עזב את כולם
תפס אותה ורץ לכיוון איפה ששמע שהתחילו להתאסף ספינות קרב
מאולתרות לפינוי. רק כשהגיעו לפתחו של הסטי"ל המפוצץ באנשים,
הסתכל וראה שהיא מחזיקה את הילד בידיה המלאות בדם. היא לא אמרה
כלום, לא בכתה, ובשתיקתה הדביקה אט אט את כל הפליטים שעמדו
רועדים בספינה שהספיקה לצאת כבר, עד שמלבד קולות נפץ רחוקים
וקולות מנועי הספינה לא נשמע דבר, כאילו הייתה הספינה ריקה.
דממה שנמשכה עשר שנים מאז, עד שנפרצה על ידי תרגיל שריפה
פשוט.
באותו הערב לא חזר לאשתו וילדיו. הוא הלך אליה. כשפתחה לו את
הדלת נפל על ברכיו והתחיל לבכות. היא לקחה אותו לזרועותיה,
ובלי לומר מילה, או להביע רגש, לקחה אותו למיטתה. בבוקר הוא
ברח לפני בוא הזריחה. מאותו היום התחיל לחיות חיים כפולים.
השהייה בקרבת משפחתו הפכה לבלתי אפשרית למשך זמן, שכן כל פעם
שחייך, כל פעם שניסה להתנהג נורמלי, להראות מאושר - הרגיש כאב
בחזה. אך גם השהיה איתה חנקה אותו, כמו לקחה ממנו בכל פעם מחדש
את כל מה שהיה טוב בחייו עד אותו הרגע, אך הוא המשיך לבוא
ולברוח, לבוא ולברוח.
היה זה בוקר גשום, כשהתעורר והבין שמשהו לא היה בסדר, לא
כרגיל. רק כשפקח את עיניו, וראה שהוא בחדרה והיא לא שם, הבין
מה קרה, אך להפתעתו הרגיש הקלה ולא חרדה. הוא מצא אותה
בשרותים, בוכה. היא הסתכלה עליו והראתה לו משהו לבן, עוד עטוף
בקורי שינה, לקח את הדבר מידיה. בהתחלה חייך, ואז כשהבין את
המשמעות נפל על ברכיו, וחיבק אותה חזק. היא התמסרה לחיבוקו.
"אני לא מאמינה. איך זה קרה?" הוא רצה לנחם אותה להגיד לה
שיהיה בסדר שיש דרכים, אבל אז שמע אותה צוחקת, הוא הסתכל עליה
וראה את הכל בעיניה, את האבל, את האשמה, את הכאב שנצבר שם למשך
שנים, כמו נהר שנחסם, ואת הזרימה הפתאומית, המפחידה, שמביאה
איתה משהו לאבד, שמביאה איתה את רגעי האושר. "אני ניסיתי להציל
אותו", אמרה, "כל כך ניסיתי... הוא היה כל כך קטן. לעולם לא
אשכח את הפחד בעיניו כשהכל התחיל", ואז התחילה לצעוק, לצעוק
להרביץ לו בחזהו, התחילה להשתולל, הוא ניסה לתפוס אותה, לאחוז
בגופה הרועד, אבל היא פתאום קמה, הסתכלה למעלה ואמרה "זאת
אשמתך. הכל קרה באשמתך", ואז ? "אני אקרא לילד שלי בשמו",
ויצאה מהחדר.