אחרי שכבר כל הראשים הורכנו
ודלתות השמיים כמעט נאטמו
נותרתי שם בכסא גלמודה
בחלום בהקיץ שקועה וטרודה


ושם בחלום חופשיה כעורב
שחורה מנקרת ועפה הרחק
כנפיים פורסת לציד הבא
בשבילי השעון מתקתק בשלווה


אין מחוגים נעוצים אל גרוני
מתגרים ולוחשים שהגיע זמני
שעוד רגע רוחות יקמטו את פניי
וחולות יבשים יתאבנו בעיניי


ואפי הארוך מנקר בגופה
וצחוקי החד רק לועג לסופה
עיניי עשויות עוד רחוק לראות
עוד מאות שנים אחריכם הבריאות


אין אשמה בי רובצת כך בראני האל
רק לסוב ולראות להניח הצל
לנבא את השכול בלילות של סופה
ולמחות דמעתי בכנף השחוקה