התעוררתי מקרן אור של צהריים אפרורי, עירום על הרצפה הקרה,
החורף הקר של נפשי לעולם לא יסתיים. הדלקתי לעצמי סיגריה לחמם
את עצמי, זה לא עזר באמת אבל נתן אשליה, ככה זה תמיד איתי,
תמיד אשליה. היא קמה מהמיטה לבשה עליה את שמלת האתמול ויצאה
בלי להגיד דבר, במילא לא היו הרבה חילופי מילים ורוב הסיכויים
שלא יהיו לעולם.  פתחתי עוד בקבוק אלכוהול הוא התרוקן כהרף
עין. הלכתי לקנות עוד אחד בחנות שאלו אותי מה יהיה איתי? אמרתי
שאין לי מושג מה אני עושה עם זה. חזרתי אל שכונת הבניינים
המתפרקים שלי, פה כולם לא עוסקים בעתיד, הם מברכים על ההווה
במקרה הטוב, אני אוהב את זה עד כדי תיעוב. הוצאתי עוד סיגריה
בשביל הטעם שלא היה לה. בחוץ עמד לו נפול עץ, הצמחייה היחידה
שהצליחה לחיות איכשהו כאן. שמי הליל כיסו את חלון חדרי החנוק,
הצר. בדידות וכאב ידידי היחידים אלו שהיו איתי מאז ומעולם.
שתיתי עד לעלפון חושים והתרסקות על המיטה לתקווה לבוקר קר נוסף
של אדישות נפש. צפירות המשטרה העירו אותי, צליל מוכר אך קשה
להסתגל עליו, גררו את אחד משכני בכוחניות לעבר הניידת, אפילו
לא הקריאו לו את זכויותיו, הם לא נותנים לו אפילו את הכבוד
הזה, לפחות כך, חשבתי, לא עושים אליו בדיקה גופנית באמצע הרחוב
דבר שקרה כבר פה. חיפשתי לעצמי בגדים ללבוש, היום היה קריר
כהרגשתי, הריקנות של חדרי היה אזכור לחיי. החפיסה נגמרה, סימן
לעצבים, חוסר יציבות וכאב, כרגיל. מכתב של חוסר תשלום היה על
מפתן ביתי, במדויק כמו חוסר הכללי שיש לי, פתחתי את הפחית
האחרונה שהייתה לי, שפכתי אותה לתוכי, עם הקרירות של האלכוהול
בדמי יצאתי לגשם ברחוב. היא עברה שם, זרה וכל כך מוכרת, המגע
בה היה דומה, מרוחק. אף פעם לא אהבת, לא באמת, לא את עצמך ולא
אחרים. היא הטיחה בי את הכאב הנפשי, נפילה יותר עמוקה לבור בלי
התחתית שיש בי. אין כאן כלום, לא מבחוץ ולא מבפנים, היא לא
תצליח להציל, אני לא אתן לה. הלילה עבר והבוקר בא, הטקס הידוע
של העזיבה שוב צורב בי אך בלתי נמנע. הקור נשאר בי, זה כל מה
שיש. החוסר הכבד שלט בי ולמרות חוסר באמצעי הרג עצמי שאני כה
זקוק להם לא יצאתי מחדר הזר לי כל כך. נשמעו יריות בסביבת
שכונתי, זה כבר מזמן לא מרגש אף אחד. גועל הנפש שבי נוצר
בעקבות החוסר במוצרי האינסטנט עלה על גדותיו וכאב חד התפרץ בכל
גופי. התעוררתי מהעילפון למחרת, אף אחד לא שם לב בכלל לזה.
יצאתי לרחובות המלוכלכים של עירי בחיפוש אחרי משככי כאבים
זולים במיוחד שלא באמת יעזרו. המרקח של אלכוהול, סיגריות
ובעיקר מלנכוליה הם מרשם נהדר לחיי. נשכבתי עירום על הרצפה
הקרה בחדרי, אינני זוכר איך הגעתי לכך אך קיבלתי את הקור
בהסכמה והבנה. השנאה העצמית אף פעם לא עזרה בכלום אבל היא
נותנת תחושה של בית. השעות הריקות והקרות עברו ביעף והייתה
זריחה, יצאתי לקבל את היום בשפל חיי, דיממתי מהפה והאף מחוסר
שינה והקור, אף אחד לא שם לב גם אני לא עד שהוא נכנס לתוך לועי
ביחד עם האלכוהול. לאחר כמה שעות מצאתי עצמי בחדר מואר בניאון
מנוכר וקירות מתקלפים, אני הבנתי שהייתי בבית החולים מאושפז
קלינית, הם טיפלו בכאב אך לא בדיכאון, זה תמיד כך, אין את
הטכנולוגיה, את הידע, את הרצון או האכפתיות לתפל באחד כמוני,
למה להתאמץ כשכל יום יש מקרים יותר מעניינים ממני. שלמתי על
השהות וברחתי לתוך הלילה. הגעתי לדירתי לקראת הזריחה וקרסתי על
המיטה. כשהתעוררתי חיסלתי כל מהנמצא בהישג יד, זה היה כל כך
נוראי עד לכדי אורגזמה. היא איכשהו הגיעה, זקוקה כל כך או שמא
זה הייתי אני? זה היה מחליא, אין סיכוי להחלמה, לא מצדי ולא
מצידה, זה כאב כרגיל. היא נעלמה לאחר השהות הקצרה ואני בהיתי
בחוסר שהשארתי. יצאתי להשיג עוד מהכול למקרה הצורך ושוב השיחות
על תקווה ועתיד החליאו אותי. הלילה הקר חיבק אותי ברוחות וגשם
זה הרגיש שאפילו הטבע מזדהה עימי. לאחר שינה ללא חלומות. ברד
נפל משמיים, הקפיא את הרחוב, הבל פי היה הדבר היחידי שהוכיח
שאני עדיין חי. לא היו אנשים ברחוב מחשש לסכנות החוץ, אף אחד
לא חושב על הסכנות שבפנים. פצעים ישנים התחילו להגליד מהקור
וכמה חדשים נוצרו, לא וויתרתי על תרופת האינסטנט להתאבדות
מוארכת. שבתי לחדרי, שוחה בתוך דם מקריש, אלכוהול וטבק, דימוי
יפה להרגשתי, איבדתי את תחושת הזמן אף פעם לא הייתי זקוק לה
אבל החושך של חורף זה היה אפור לי מדי. למחרת התגלה לי שהיא
איננה עוד, מרירות של תקווה נעלמה לה, כך זה נגמר, כך זה
מתחיל, זהו סופו של השבוע הטוב של חיי.