לתיקון העולם מצווים אנחנו, ולכך אנו מייחלים ומכוונים את
עצמנו. בשיא האמונה, האהבה והחוכמה שאנו מצליחים לגייס מתוך
עצמנו, אנו משתדלים לעשות כמיטב יכולתנו. אך אין אדם, מאלו
השואפים לתיקון, שאינו מתייסר אחת לתקופה בשאלה מה הוא מיטב
יכולתנו, ומה משמעותו וערכו אל מול הכל.

נאמר והמתקן הוא מדריך-מחנך של קבוצת ילדים, והוא אכן אדם מתקן
נפלא מלא אהבה, צניעות, יושרה וחוכמה, והוא עוצר למחשבה עם
עצמו בסוגיית הפרופורציה הכאובה; לא די בכך שקבוצת הילדים היא
קטנה וכאין וכאפס לעומת מרבית ילדי העולם שמחנכיהם צרי אופקים,
חזון ומוטיבציה; אלא גם שהוא עצמו כאין וכאפס לעומת ההשפעות
החינוכיות והתרבותיות שסופגים ילדי קבוצתו שלו מן החוץ - מן
מוריהם האחרים, מביתם ומן עולם הבידור והפנאי הכללי.
נלך הלאה. נאמר והמתקן המדובר הוא חלק מקבוצת מתקנים טובה ממש
כמוהו, ויחדיו הם מקיימים בית ספר. הם עצמם מהווים את כל הסגל
של המוסד החינוכי, קובעים את תכניו, ומעבירים אותם בשיא
ההתכוננות והנכונות. במקרה שכזה, שכבר נהיה לרוע המזל מנותק
מהמציאות הסבירה המוכרת לנו, כמובן השפעת התיקון על עיצוב
הילדים יהיה משמעותי בהרבה. ועדיין : המטענים מן הבית ומן
התרבות הכללית תמיד יהוו משקל נגד חזק וקשיח, אך גם אם תוכל
קבוצת המתקנים לאתגר זה, הרבה מאוד עדיין יהיה מעבר לשליטתה :
יום בהיר אחד יכול אחד התלמידים למות פתאום חס וחלילה בתאונת
דרכים (כתוצאה למשל גם מנהיגה פרועה של הנהג השני וגם מכבישים
רעועים), או להיות מותקף מינית בעת בילוי, או פשוט להיכנס
לסחרור נפשי כאשר הוריו יפוטרו מעבודותיהם בעקבות משבר כלכלי.
ועוד יותר הלאה. נאמר ואפילו ואותה קבוצת מתקנים חכמה, חזקה,
משכילה, טובת לב, אוהבת, ישרה וכו- היא הממשלה. בעקבות חריצותם
וחכמתם ומסירותם, ושיתוף הפעולה שלהם, יוצאות לפועל תוכניות
נפלאות בתחומי הכלכלה, החינוך, התחבורה, הפלילים, התקשורת
וכו-. האם הגענו לקץ ימין משיחינו? חוששתני שארוכה עוד הדרך.
הציבור על כל שכבותיו עודנו מושפע עמוקות מתרבות והיסטוריה
אנושית ארוכות, מתרבות היסטוריה אישית ומשפחתית עמוקות,
ומתרבות שלמה וחיה המתקיימת מחוץ למדינתם.

אין כמובן בדברים קריאה לייאוש חלילה, או אי-הסכמה למשמעות
העמוקה בתיקון האישי של כל אחד מן המתקנים. זו פשוט מחשבה שלא
ניתן להימנע ממנה, לתחושתי לפחות.
כדי לתקן עולם, שולחים אותנו מקורותינו לחנך את עמנו מן היסוד.
כך ניסה העניו באדם, האדם שהיה הקרוב ביותר ל-ה' אי פעם, משה
רבנו. הוא חיכה ארבעים שנים כדי שדור העבדים יתחלף לדור חדש,
שיהיה מוכן לקבל את התורה, אך גם דור זה לא היה בשל באמת,
הושפע עמוקות מתודעת אבותיו והתחיל היסטוריה ארוכה של קשר עמוק
אך לא ממומש בין עם ישראל לתורתו, בין האנושות הסובלת לבין
גאולתה. וגם אם נניח מתוך ליבנו ומתוך הכתובים, שגאולה זו בוא
תבוא והקשר יתממש, בטווח הקצר מעט יותר שליחותו של משה כמחנך
ומתקן העם נכשלה; אפילו השלב הלכאורה ראשוני של שליחותו התגלה
כפשוט מאוחר מידיי, אחרי שערכים יסודיים ותודעות אנושיות
בסיסיות כבר השתרשו.
ומן האדם המתאים והראוי ביותר לגאולת העם והעולם, לשני האנשים
שהיו פה מוקדם מספיק בשביל אולי לאפשר זאת: אדם וחווה. אינני
רוצה להתמקד בחטא פרי עץ הדעת, אלא בבראשיתה של האנושות החיה
בעולם הזה, לאחר גרושם של השניים מגן העדן. אם היו אדם וחווה
חכמים וטובים דיו, חינוך ילדיהם המדוקדק והאוהב יכול היה להיות
ראשיתה של אנושות גאולה מראש. יכלו ילדיהם, ללא כל השפעות
חיצוניות או דעות קדומות סותרות, ללמוד מה היא אהבה שאינה
תלויה בדבר וכיצד לשאוף לה, יכלו ללמוד מה הוא הרוע והשנאה
הטבועים בהם מעצם אנושיותם וכיצד להתמודד איתם ולחזק את הטוב
על חשבונם, יכלו לחיות ברכוש משותף וללמוד כיצד לחלוק, כיצד
לוותר, ומתי וכיצד להתעקש, יכלו ללמוד לחקור וליצור טכנולוגיות
מבלי להתמכר אליהן ולהשאר בפרופורציות,  ועוד רבות מאוד יכלו
ילדיהם.
אך אין. מגאולת גן העדן מסתבר לא הושלכו אדם וחווה לגאולה
בעולמינו זה, ובנם הבכור קין רצח את אחיו הבל, עוד בטרם
מתייחסת התורה למושג החינוך האנושי, והיסטוריית הייסורים
האנושיים יצאה לדרך. סביר שלאדם וחווה לא היו את הכלים להבין
את חשיבותם ההיסטורית והבנות נבנות לגבי מהות האדם, ולכן לא
יכלו לנצל את ההזדמנות היחידה להיות המחנכים המושלמים. סביר
בהחלט גם שהדבר לא היה בשליטתם כלל מלכתחילה, עקב הפרעה גנטית
זו או אחרת של קין, או עקב התערבות אלוקית ישירה במטרה ליצור
יותר עומק משמעות ותוכן בדרך לתיקון העולם.
אם לא בשליטתם הדבר, קטונתי, ואולי מוטב להניח לנקודה. אך אם
רצח הבל יכול היה להימנע באמצעות חינוך נכון מצד אדם וחווה,
הדבר מגניב לתודעתי רעיון אחר. אדם וחווה היו האנשים הראשונים,
ומשום כך לא היו להם ידיעות והבנות על בני אדם, אופיים ומהותם,
על העולם ומהותו; ואמנם אופי חינוכם הוא בעל השפעה על כל
האנושות עד ימינו, אך את הכלים הבסיסיים ביותר של מחנכים לא
היו להם.
אך להבדיל, יתכן ותגיע תקופה אכזרית ונוראית, אך אם תגיע כנראה
שגם הכרחית, ומלחמת גוג ומגוג תתחולל בעולמנו זה. אני מדמיין
ניצולים בודדים, פליטים עלובים, בעלי תודעה והשכלה אנושית בעלת
פוטנציאל גבוה, ובעלי מידת ההשפעה שקולה לשל אדם וחווה על
עיצוב פניה העתידיים של האנושות.

הניחו לגוג ומגוג, אם נגיע לגאולה בלי מלחמת חורמה זו - מוטב.
הניחו לנשקים הגרעיניים והאטומים המתקדמים, למוות, לזוועות,
לשנאה, להרס. חשבו על שני בני אדם, גבר ואישה. השניים יראי
שמיים, חכמים, משכילים, מלאי אהבה וחמלה, אנושיים ובעלי
מגרעות, אך חזקים ויכולים למגרעותיהם. והשניים נותרו לבד
בעולם, עם קבוצת תינוקות פליטים, בנים ובנות, ללא קשרי משפחה
ביניהם.
חשבו : מה ילמדו את ילדיהם בני חסותם? איזה מבנה חברתי ינסו
ליצור ביניהם? האם ראוי יהיה לחלקם למשפחות נפרדות  כלכלית או
להקים משק משותף? האם ינסו להוליך מחדש הלכה, או לאור הנסיבות
השונות יכוונו אותם לאהבה ואמונה פחות תחומות?  האם בחזון אליו
יחונכו הילדים תהיה שאיפה להקים מדינה, או לא? האם כדאי שילמדו
גם על מה היא דתיות, וגם על מה היא חילוניות? האם כדאי שיידעו
על מלחמות וזוועות העבר וילמדו איך להימנע מהם, או שעדיף שנפשם
לא תושחת בידיעות שכאלה, שעשויות להיות לא רלבנטיות?
ההיסטוריה האנושית, התבונה והחוכמה שנאספה לה עם הזמן, כתבי
הקודש של כל הדתות והכתות - הכל בידיים של שני הורים מתקנים,
שני בוראים לכאורה, מחנכים, שאולי רק הם יהיו מסוגלים.