בקיץ שנת 1943 פרצה בארץ ישראל מגיפת פוליו. אכן מי שנפגע קשות
בתפקוד שרירי הנשימה הוכנס ל"ריאת ברזל" מין חבית מתכת ארוכה
שבעזרת שינויי לחץ פנימיים אפשרה "הנשמה מלאכותית". מי שנחלץ
מהמתקן המפחיד הזה נשאר בחלקים מסויימים של גופו בן 4 או חמש
או שש שנים ובחלקי גוף אחרים מהמתניים ומעלה - התבגר ב"אופן
טבעי".
גם אני נדבקתי במחלה זו בגיל 6 ומספר חודשים - כן, כמו שמתאר
הכותב ... הלכתי ברגל עם הורי לאורך רחוב בן יהודה בתל-אביב
והתחלתי לחוש עייפות רבה, כאב שרירים רפיון רגליים. היינו
במרחק קצר מבית רופא המשפחה שלנו ד"ר עקיבא גינצבורג והורי
נשאוני לשם.
ד"ר עקיבא האזין בקנה בשמע עשוי העץ הבוהק לריאותי וליבי. משש
את חלקי גופי השוניםשכן, אז הרופא עדיין נגע ממש בחולה!). לנצח
אזכור את משקפי המצמד המוזהבים שלו ואת קרחתו הבוהקת ועיני
התכלת מלאות הטוב שלו... התבונן, בי ובהורי לסירוגין... אחז
בסנטרו ושתק...
הגענו הביתה והורי השכיבוני במיטתם... הכאבים גברו וכבר לא
יכולתי לעמוד כלל... בקושי להחזיק מצב ישיבה ולהשען על גב
המיטה בלי לצנוח לפנים.
למחרת, הגיע ד"ר גינצבורג אלינו יחד עם אדם נוסף, גבוה ורציני,
דיברו בלחש ביניהם וליד אבי ואמי. הפרופ' לודוויג מאייר (מנהל
מחלקת הילדים בבית החולים הדסה) לקח לידו סיכה והחל דוקר את
רגלי וידי, מקצות האצבעות ומעלה... לא הגבתי. הפכו אותי על
בטני (בעצמי כבר לא יכולתי) ומישהו מישש את גבי ועורפי...
''דאס קינד איזט קאפוט" לחש הזר ויצא מן החדר. העורף היה קשיח,
השיתוק פשט בכל גופי ובעיניו סיכויי לשרוד אפסו ובבית החולים
לא היה ציוד רב לסיוע לקטינים במצבי.
אמי צנחה לידי על המיטה, בוכיה בשקט... גם את ידה על זרועי ועל
מצחי חשתי, בקושי. הבחנתי שהיא אוחזת בידי חסרת התחושה. אבי
ניצב ליד רופאנו שהסביר לו כי חליתי ב"פוליומליטיס" שהמצב קשה
ולבית החולים אין טעם לקחתני. אבא שתק ורק מבט של תחינה
בעיניו: ''דוקטור תעשה משהו!'' הייתי בן יחיד אבל השני.
כשנתיים קודם לכן הסתבכה אמי בלידה של אחותי הבכורה ואבדה אותה
כאשר אבי בחר בין חייה לחיי אחותי, בלידה שהסתבכה. אני הייתי
נסיון שני ואחרון שלהם להביא ילד לעולם.
כמה שבועות לפני-כן נסענו לבקר את דודתי ב"כפר" רמת-השרון.
בשובנו עלינו לאוטובוס קו 4 מהתחנה המרכזית של תל-אביב לביתנו.
בספסל האחורי שכב ילד עטוף שמיכה ולידו אמו. כאשר הגענו לתחנה
שליד רחובות מאז"ה ובלפור, הרימה האישה את הילד, חלפה לידינו
ונשאה אותו בזרועותיה בכוון לבית-החולים "הדסה'', במעלה הרחוב.
בעיני אמי חלפה עננת דאגה, בעודה מתבוננת באבי שישב לידי.
ביום שישי שלאחר מכן, לקחוני הורי, כמנהגם מדי שבוע, לשבת
בבית הקפה החביב עליהם -קפה "גלינה" על רציף הרברט סמואל (כיום
טיילת להט / יוטבתה). בדרך חלפנו על פני חנות הצעצועים "חביבי"
שבמורד רחוב אלנבי וקיבלתי את חייל הבדיל "השבועי" שלי מהמשמר
המלכותי הבריטי. פרש רכוב על סוס שחור, מחזיק בידו (הנעה על
ציר!) חרק כסף וחזהו עטוי שריון זהב, מכנסייו לבנים צחורים
ומגפי עור שחור לרגליו.
התישבנו בקפה מול השקיעה, שעוזה הוסתר מפנינו ביריעות קנבס
צחות. התזמורת של מנדלבאום ניגנה את כל מבחר היצירות של מוסיקה
קלה, שהיו אהובות על קבל היקה'ס שמקרוב נמלטו מגרמניה ועל
"האינלגנציה", כלומר תל-אביבים, יוצאי מרכז אירופה הנאורים
מוינה, פראג, בודפשט, רומניה, אוקראיינה - כאבי שגדל בחיי פאר
רוויי תרבות באודסה עד שאולץ ע"י הבולשביקים ליטול את מקך
הנדודים עם סבי וסבתי ולצאת את אודסה המעתירה יחד עם כל
"רחובות תל-אביב" ובכללם ידיו של סבי ביאליק והמנהיג הנערץ על
סבתי - ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי.
השמש השיקה לים, יריעות הקנבס שהסתירו את השמיים שמעלנו כווצו
לשולי הרחבה והסוככים הצבעוניים שהסתירו את הים גולגלו על
צירים שנמתחו לרוחבו של בית הקפה. כוסות ה"קאפה מיט שלאגזאנה",
(קאפה עם חלב וקצפת עתירת שומן בראש כוס זכוכית ישובה במאיז של
חוטי-מתכת עבים). אני כיליתי מזמן את מנת ה"אפפל שטרודעל"
העסיסית ואת כדור הגלידה הענק שחנה בקרבתה על צלחתי. גם מוכר
השקדים שסבב בין הישובים בבתי הקפה שעל הטיילת, כבר חלף עבר
לו, לא לפני שפרש מפית נייר קטנה על מפת השולחן והניח עליה
קמצוץ של שקדים לחים בקליפותיהם ולידה על מפית שנייה "פיסטוק
חלבי" טרי, קלוי וטבול בלחלוחית של מלח. כאשר כדור השמש
האדום "טבל" כולו במים מעבר לאופק, קמנו לצעוד הביתה.
עמדנו לצעוד רגלית, כרגיל בערבי השבת. בשעה כזו כבר שבת שירות
האוטובוסים "המעביר" מכל מלאכתו אשר עשה וכל מכוניותיו הסתדרו
בשורות משני עביר רחוב בן יהודה וברצועות החול שנמשכו משני
עבריו של רחוב בן-יהודה. בקרבת המסוך שלהן שנבנה ברחוב
ארלוזורוב החולי. עלינו במעלה רחוב פרישמן ששמדרכת המורד לים
בו היית שרוגה ב"עורקים" של מלט בין שברי האריחים, כדי לבלום
את עגלות הילדים היורדו במורד התלול לים. [המשך יבוא] |
