היו לה רגליים ארוכות ודקות שלא עזרו לה כשביקשה לעמוד. השיער
האדום גלש, חלק, מהקרקפת עד למותניה וכשחייכה, ראית שזהו חיוך
עייף וראית שזהו חיוך שובה לב.
שני הכלבים שלה שמרו עליה. הם שמרו עליה גם במובן הרגיל של
המילה וגם במובן האחר. הם גרמו לה להרגיש טוב יותר. ולפחות אחד
מהם ידע שהיא לא יכולה לקום בכוחות עצמה מכיסא הגלגלים. יכולת
לראות את זה על העיניים שלו.
המאוורר עמד על השידה. מיטת המים בפינת החדר. הסדינים היו
פשוטים, עם פס אדום לרוחבם. הקירות סוידו זה לא מכבר. ניחוח קל
של נעורים ואהבה עמד באוויר.
לא הצליחה לדבר בקול. בטח שלא בקול החזק שהיה לה לפני שגילו לה
שלא תחיה אחרי גיל עשרים בגלל המחלה ההיא.
המחלה הזאת.
בינתיים חגגה עשרים וחמישה חורפים והרופאים יכלו להגיד לה מה
שהם רצו. היא החזיקה. הבחורה הזאת החזיקה.
ליילה.
השם שלה הוא ליילה.

פעם בכמה זמן היה מגיע מישהו או מישהי מטעם מערכת של עיתון או
תוכנית טלוויזיה ומבקש לדבר איתה. אחר כך היה מגיע הצלם ומצלם
אותה בחדר עם הכלבים, יושבת על המיטה, ליד המאוורר, על הסדינים
הפשוטים ומחייכת.
גם הכתבים והצלמים ראו שזהו חיוך עייף וראו שזהו חיוך שובה לב.
קשה היה שלא להתרגל אליה, גם אם אורך הביקור כולו לא עלה על
מחצית השעה. אולי היה זה ניחוח הנעורים והאהבה שעמד באוויר
החדר.
התקרות, אגב, היו מעט נמוכות.

יום אחד הודיעו לה בטלפון שאחד הכלבים שלה ברח. היא כבר גילתה,
כשהתעוררה משנת צהריים, שקוניק לא בחדר, ובאותה שעה, פחות או
יותר, קיבלה את השיחה מידיד של אמה, שראה ללא כל ספק את קוניק,
רץ לאורך אחד הרחובות והשרשרת הצבעונית המוכרת שלו מקרקשת לכל
עבר.
היא הצליחה להתלבש לבד. זה היה חשוב לה. יותר מהכול היה חשוב
לה להתלבש לבד. המאוורר השחור סובב עצמו בשקט, ולא רחוק
מהמאוורר ישב סיבי, הכלב השני.
קוניק היה השחור וסיבי הלבן.
זאת היתה שעת ערב מאוחרת. חשוכה. לרגע אמרה לעצמה, שאת סיבי קל
יותר למצוא בחוץ מאשר את קוניק. אבל זה היה קוניק שהסתובב אותה
שעה לבדו, מחוץ לבית.
היא פחדה. עלתה על כיסא הגלגלים החשמלי והניעה אותו אל עבר
הדלת.
ומשם החוצה.
היה קר בחוץ והיא לבשה רק את החולצה האפורה. את המכנסיים
הארוכים. את הנעליים החומות-לבנות. את כולם היא קנתה בעצמה.
היא לא אהבה כשהציעו לה בגדים. העניין עם הבגדים היה כזה שהיא
לא היתה מוכנה להתפשר עליו.
היא יצאה לדרך ונסעה קודם על המדרכה ואז על הכביש המתעגל,
החדש, שזה עתה סיימו לסלול ועדיין לא הותרה בו תנועת מכוניות.
זה מתאים לקוניק לרוץ לאורך הכביש הזה, אמרה לעצמה. כל הזמן
ניסתה לחשוב את המחשבות של קוניק. גם היא ידעה שמבין שני
הכלבים שלה, קוניק היה זה שהכיר אותה טוב יותר.
פעם אחת הגיע ללקק את פניה כשחשבה על המוות.
זה היה לה ברור שהוא מבין אותה.
וזה שימח אותה שיש לה בעולם את הכלב הזה. הקטן.
וזה גרם לה לחשוב על החיים, במקום.
הכביש היה ריק. קיוותה שיעבור רוכב אופניים או אופנוען. אולי
מכונית שעלתה על הכביש מדרך צדדית בטעות. אבל הכביש היה ריק.
היא הביטה רחוק. מדי דקה או שתיים קראה בשמו. הקול שלה לא הגיע
לשומקום. היא ידעה שאף אחד לא יכול לשמוע אותה. בכל זאת היא
קראה לו. היא ידעה שאם יראה אותה, ירוץ אליה ויקפוץ על הכיסא
ועליה. כל כך יחלה לזה. ציפתה. התרגשה מהמחשבה. דמות כמו שלה,
גם בחשיכה, קשה שלא לראות. השיער שלה זהר לאור מנורות הרחוב,
כמו להבה. הרגליים הארוכות בלטו מקצה המושב ובוודאי נראו גם הן
מרחוק. ומעבר לאלה, היה הניחוח של האהבה שהיא לקחה איתה
למקומות שאליהם הגיעה.
ניחוח הנעורים והאהבה.

הכי רחוק שהגיעה עם כיסא הגלגלים החשמלי היה הבית של סבא שלה.
כמעט חמישה קילומטרים. מבין כל האנשים שביקרה, הוא היה זה
שהתרגש באופן הקיצוני ביותר ושלא הצליח להסתיר את כאבו.
בגיל שמונים ושש, אתה מקבל משקפת ואיתה צופה אל החיים. אל מה
שהם. לפני זה אתה צופה כמו כולם, אבל אין לך את המשקפת. בשום
מקרה אין לך את המשקפת. הוא היה בוכה לה, לפעמים, והיא מנסה
לעודד אותו. זה היה הפוך לגמרי.
היא התחילה לנסוע אליו פחות.
אחר כך הבין שהוא צריך לשנות את ההתנהגות ובא לבקר אותה והביא
לה את המאוורר השחור שפעם עמד אצלו על השולחן ואמר לה שהוא גאה
בה. היא האמינה לו. פעם אחת שאלה אותו בשקט, איך זה להיות בן
שמונים ושש. הוא כמובן ידע למה היא מתכוונת.
"קוניק," היא קראה. ליילה קראה בכל כוחה, "קוניק, קוניק!"
היה לה חיוך עייף. חיוך שאם הבטת בו, ראית מיד שהוא שובה לב.
הרגשת את זה בפנים.
הנשמה שלה כבר התחילה להבשיל.
היא אהבה לספר לכלבים שלה סיפורים לפני שנרדמה.
סיבי אהב שירים שהיו בהם משחקי מילים וקוניק סיפורי אגדות.
היא חשבה על זה.
קוניק אוהב סיפורי אגדות.
היתה את החורשה שחיכתה בכיוון ההפוך מזה שבו בחרה. אולי קוניק
הלך לחורשה. אולי הוא חשב שזה היער הגדול עם הפיות שעליו היא
מספרת לו כל לילה. החיוך שלה חזר. עדיין לא על הפנים, אבל בלב.
היתה איזו צביטה. איזו הקלה. איזו תקווה. איזה אור.
היא סובבה את הידית. הכיסא החשמלי נעצר ואז פנה על מקומו. היא
כבר נסעה והסתובבה מספיק על הכיסא כדי לעשות תמרונים מסובכים.
היא הגבירה את המהירות. "קוניק," היא קראה עוד פעם, אבל ידעה
שיותר מכל היא צריכה להגיע אל החורשה.
כשהיתה בת שתים עשרה ועלה החשד הראשון לעניין ההוא עם הלב,
כלומר לבעיה, אבא שלה לקח אותה לחורשה כי לשם הוא היה רגיל
ללכת במצבים של חוסר ביטחון או דאגה. עצים מרגיעים את אבא.
הרבה עצים זה הרבה אבא רגוע, היא אמרה עוד קודם, כשהיתה
ילדונת. הוא פחד שמשהו עם הילדה לא בסדר. אבל עברו עוד חמש
שנים, וליילה כבר היתה בת שבע עשרה, ורק אז הגיעה האבחנה.
הם באמת לא ראו איך היא חיה אחרי גיל עשרים.
למרות שהקפידו לא להזכיר את המילה ההיא.
לא, הם לא דיברו על המוות.
זה רק החיים שעליהם אמרו שהם עשויים להתקצר מאוד.
היא אהבה את אבא שלה. ובגלל שאבא שלה אהב את החורשה, היא אהבה
את החורשה בעצמה. זה תמיד היה כמו לחזור אל מקום מוכר. צורה
חיה של בית. אבא שלה לימד אותה את ההבדלים בין סוגי העצים
(שלושה, בחורשה ההיא). הצביע על הדמיון ביניהם. שיתף אותה
בחלומות שיש לו לגבי החורשה (להפוך אותה ליער). הראה לה את העץ
שנטע כשנולדה. סיפר לה מאיזה עץ נפל פעם ושבר את יד שמאל.
התוודה בפניה שהביא את אמא שלה לחורשה, כי ידע שרק שם היא תלמד
לאהוב אותו.
הכביש עוד לא נצבע בפסים לבנים לאורכו והאספלט השחור, החדש,
דהר לאחור מתחת לגלגלי הכיסא. היא הביטה בברכיים שלה, שראו
הכול ראשונות. כמה תשוקה היתה בקצותיהן, להגיע כבר אל החורשה.
אל העץ שאבא שלה כינה, עץ האמונה הפרטית שלי.
היא לא סיפרה לו שאימצה את העץ הזה, והוא הפך להיות גם עץ
האמונה הפרטית שלה.
היא רוקנה את עצמה מעייפות ולרגע היתה כמו פרפר הערב המרחף
באוויר היבש. העיניים שלה בערו. היא בכתה. זה בהחלט היה בכי.
אבל ההתרגשות מחתה את הדמעות וניגבה את הלחיים.
היה לה יותר זמן עכשיו. כך הרגישה. לאט נכנסה אל תוך שטח
החורשה. משתדלת למצוא את הדרך השטוחה ביותר. נמנעת מאבנים
ומשיפולי עפר שעלולים להפוך אותה עם הכיסא. זה לא היה הזמן
לצרה נוספת. היא הרגישה שקוניק נמצא שם והיא רצתה מאוד למצוא
אותו.
הפחד הפך לתקווה. העצים נשארו גבוהים כשהיו, גם אם פחות ממה
שנראו כשהיתה קטנה. דיגדג לה החשק לעזוב את כיסא הגלגלים
ולהיצמד לעץ ולטפס עליו. להתלכלך בשרף שלו ולשרוט את הזרועות
ואת הירכיים ולהזיע ולהגיע. להגיע כמה שיותר גבוה.
האור של הירח והאור מבתי השכונה וממעט פנסי הרחוב שכבר הופעלו
לאורך הכביש החדש, כל אלה לא הספיקו כדי להילחם בחשכת הלילה.
העצים נעו, צמרות וענפים, כמו היו אדוות גלים בים לוחש. הם נעו
רק לרגעים, בעיקר כשלא הביטה בהם. בכל זאת, היה אפשר להרגיש
איך החורשה חיה. איך קולות חריקה ואוושה ודריכה נוגעים בה
מסביב.
"קוניק," היא קראה.
לרגע נדמה לה ששמעה נביחות מרחוק.
"קוניק!"
השקט חזר.
היה לה קר מתחת לחולצה היחידה שלבשה.
"קוניק!"
היא התקדמה בין העצים, דוחפת את עצמה במעט הכוח שנותר לה. רק
שעה אחת קודם, בקושי הצליחה לקום מהמיטה כדי לכבות את המאוורר.
בסוף הצליחה. חשוב לה להגיע למצב הזה שבו היא אומרת לעצמה, אבל
בסוף הצלחתי. הכוח שלה אזל. היא לא ידעה איך להוציא מגרונה גם
לא צעקה אחת אחרונה.
הכיסא נתקע בתוך ערימה של עלים יבשים שנחו לצדה של תלולית
נמוכה. היא ניסתה לסלק את העלים עם הידיים כדי לראות בעיניה את
תוואי האדמה. היא שיחקה עם השליטה האלקטרונית של הכיסא ולבסוף
הצליחה, כמעט במחיר של התהפכות מלאה, להמשיך הלאה אל תוך
החורשה.
החושך הכביד. הגוף שלה הפך חסר משקל. היא כל כך רצתה לראות את
הזנב המכשכש של הכלב שלה. את העיניים שלו. את הלשון שמתקפלת
בקצה, מושכת עצמה מעט לימין. את קוניק.
היתה צריכה לעצור כששורשי העצים התעבו. כשערוץ נחל שיבש המתין
בחשכה, למטה.
זה נגמר מהר.

הם אומרים תמיד שהדרך חזרה, קצרה יותר. היא ספרה את השניות.
הדרך שלה, הביתה, היתה ארוכה כמו זאת אליה יצאה. הזמן שלאורכו
אתה מצפה שווה לזמן שבו אתה מוצא עצמך מאוכזב. בכל זאת התפללה
למצוא את קוניק בבית, בתוך החדר, על המיטה, ליד המאוורר השחור.

העיניים שלה נטו להיעצם. העייפות שוב תפסה אותה. הפעם זה היה
גל גדול. נחשול של חוסר כוח. התזוזה המועטה של האצבעות
המתמרנות את הכיסא לאורך הכביש החדש, העלום, חזרה הביתה, היתה
כל מה שגופה יכול היה לספק.
המחשבות הפכו עמומות.
ליד הבית שלה, מתחת לאור הפנס ישב האיש ההוא, שפעם היה מוכר
לאנשים ברחוב כל מיני דברים שאף אחד לא הזדקק להם. אחר כך הוא
השתפר והתחיל למכור דברים שמעניינים את האנשים ואפילו הרוויח
מזה מספיק כסף בשביל למצוא לעצמו מקום לגור ולהחנות אופנוע
משלו ליד הבית ההוא. אחר כך ראו אותו שוב ברחוב, והוא שוב לא
עשה הרבה. חזר לעצמו, כמו שאומרים.
השם שלו היה סלמן.
היא ראתה אותו מרים את פניו ומביט בה, כשהתקרבה מרחוק. הוא לא
היה בטוח אם זאת ליילה, למרות שכולם הכירו אותה בשכונה וידעו
שאם כיסא גלגלים גדול נע במרחק, זה בטח הכיסא שעליו יושבת
לילה. האור בביתה דלק. סלמן אולי הביט לאחור, לפני שקם ומיצמץ
בעיניו וביקש לזהות מי זה שבא מולו. השעה היתה מאוחרת, וליילה
- אף אחד לא ציפה ממנה שתסתובב על הכיסא שלה, לבד על הכביש,
בשעה כזאת.
היא התקרבה.
הוא כבר ראה את הפנים שלה. את השיער שהבריק תחת אור הפנסים
הצהובים.
"ליילה? זאת את?" סלמן שאל.
לא היה לה כוח להשיב לו. אבל בלבה היא ענתה. זאת אני.
"מה את עושה פה?"
היא התאמצה אבל לא הצליחה. השפתיים שלה רעדו. היה לה קר. תחושה
מוזרה שקעה לתוך הבטן שלה ובקצות אצבעות הידיים הרגישה שמשהו
מדגדג אותה.
היא התרכזה בלנשום את הנשימות שלה.
סלמן נעמד לידה. מעליה. היא לא אהבה שאנשים עמדו גבוה מעליה.
תמיד קיוותה שהאנשים ישמרו על המרחק הנכון. המרחק שבו היא
מרגישה בריאה כמותם.
"את לא היית בבית?" הוא המשיך לשאול. "אבל שמעת מה קרה, נכון?
איזה אסון זה היה. רק לפני חצי שעה יצא מפה האמבולנס האחרון.
לפני זה, כל הרחוב שלך נראה כמו פסטיבל עצוב של סירנות. אני
הגעתי לפה בין הראשונים. סלמן תמיד מגיע בין הראשונים."
היא הביטה אל ביתה שוב. האור דלק. הבית לא נשרף. לא נפל עליו
עץ. גם הבית שבסמוך נראה שלם וגם בו דלקו אורות. מישהו נעמד
ליד אחד החלונות. סקר לרגע אותה ואת סלמן.
"מה קרה?" היא שאלה.
"מה קרה? היתה התנגשות בין שתי מכוניות, זה מה שקרה. שתי
מכוניות של תיירים. פה, ממש מול החלון הגדול של הבית שלך.
האנשים צרחו מתוך המכוניות. אלה שנשארו בחיים, כלומר. אני
הגעתי ראשון. התקשרתי לכולם. אחר כך יצאו כל אלה מהבתים וגם
התקשרו לכולם. בקיצור, כולם היו פה. פסטיבל של סירנות. פסטיבל
עצוב של סירנות. ניסרו את המכונית הקטנה והוציאו משם את האישה
ההיא ואת הבת שלה ומתוך המכונית הגדולה הוציאו רק אחד. היה פה
הרבה דם, הערב. עכשיו מדברים על זה בחדשות."
ליילה הביטה בעיניו של סלמן. הוא כבר היה חצי משוגע, אבל עדיין
חי את החיים של השכונה והיה איכפת לו מכל דבר. גם מהדברים
הקטנים.
בעצם, בעיקר מהדברים הקטנים.
היה לה כוח לנופף לו לשלום. היא שמרה בשביל זה את הכוח בזמן
שסיפר לה עוד ממה שקרה.
היא הגיעה עד לדלת הבית ופתחה אותה.
סיבי היה שם. קוניק לא היה שם.
"קוניק!" היא קראה.
הוא לא היה שם.
"קוניק!"
לא.
ליילה עלתה על מיטת המים שלה וסידרה את הנשימות.
קוניק יחזור בלילה.
היא כיסתה את עצמה וחשבה על כל המוות שהיה בחוץ בזמן שחיפשה
אחרי הכלב שלה בחורשה. היו צעקות והיה ריח של ברזל מנוסר
וקולות של אמבולנסים וניידות שיטור. ובעיקר היו כל האנשים האלה
שאיבדו את החיים שלהם. ואלה שכאב להם.
היא הביטה בחלון.
זה היה אותו הנוף שהתרגלה אליו.
מרחוק אפשר לראות את החורשה.
זאת שאבא שלה לקח אותה אליה, כשכל העולם היה עצים שצומחים
לגובה וריח של חופשות של סוף השנה.
הרגליים שלה הלכו והצטמקו.
בינתיים היא החזיקה מעמד.
הם אמרו שלא תחצה את גיל עשרים.
היא החזיקה.
זאת השלווה המעניינת שנחתה עליה כשעיניה נעצמו. היא מעולם לא
היתה צריכה לדאוג לקוניק שלה. עכשיו כשהשאירה את הדלת מעט
פתוחה, זה הרי היה לה ברור.
היה לה ברור שאם תחיה, ואם תפקח שוב את עיניה, בסוף הפוגת
החלומות שממתיקה את הימים, הוא יהיה שם.
לידה.
מביט בה בעיניים של מי שמכיר אותה, באמת.
ואוהב אותה.
נאמן לה עד שעתה האחרונה.
כמו שהיה מאז שהכירו.