אפילו סימה הגיעה, שמתחצפת במימדים אסטורנומיים, פינתה לה היטב
מקום בספא ושילך העולם, אהבתי אותה, כן, יותר הערצתי, היא
הייתה המודל לכל הביטחון שבעולם.

"כל הכבוד לסימה", נהגתי להגיד באוזני חברי והם... הם הביטו בי
שמבט האומר, בתרגום חופשי שלי, כמובן "היא מעליבה את עצמה
בסופו של דבר" קיבוצניקים, כן, מה שחריג מהם, הם סולדים.

ואני, לא היו לי ערכים מסויימים ולא הייתי מקובעת למבנה חברתי,
וגם זה נראה להם חריג, אבל לא ברמה של סימה.
הייתי משתחלת פה ושם למסיבות פרטיות, משתחלת, כי באהבה לא
קיבלו אותי וסימה... סימה הייתה יושבת בבית, אוכלת את כל
המרשמלו שבעולם ותוהה איפה אלוהים היה כשהיא נולדה.

כמו שאמרתי, אהבתי אותה, היא הייתה אומללה, אך רק בינה לבין
עצמה. כלפי חוץ, הייתה גאוותנית. זה היה הביטחון היחיד שלה,
הטרמפ היחיד שיכל עוד לשאת אותה, כי הוא כמוהה, השומן שלה שמן
כמוהה.

החלטתי ללכת אליה, לדבר אל ליבה מאלפי סכרים שאולי יפתחו בזכות
גאוניותי, לא רגישותי.
כי זאת לא הייתה רגישות אליה, זאת הייתה רגישות כלפי.
כי סימה, עד כמה שהיא סימה, נגעה לי במקומות שלי.