|
כיתתי את רגלי בשבילי עפר מיוגעים
נוודים קשי יום הותירו בהם
תביעות כף רגל נוטרות טינה
וחולות הישימון סימאו את עיני
התרות למרחקים
הבטתי אנה ואנה
במשקפת מעורפלת מהבל פה נואש
ולא מצאתיך
וקראתי "אייכה"
והסכית ליבי
עת דממה זעקה אליו מכל עבר
והנה
הגחת במפגיע
נזר לראשה של האהבה
סולם מז'ור במנגינת לב נוגה
הבזק של רוך בשמי מתכת חשוכים
ארגמן על לחייה החיוורות של הציפייה
קבל את אהבתי
הצרורה בלב
שעולה על גדותיו
את אהבתי
שאינה יודעת שובע
שהמתינה לך, דרוכה
וכעת
היא שלך |
|
|
ענק אחד מכוער,
ממש מפלצת,
אכזר, רע לב
ושמן כמו חבית,
היה מתנפל על
כפרים, משפחות
חוטף לו - ואוכל
לצהריים ילדים
בכפית.
והייתה לו אחות,
ענקית - אבל
פ'סדר.
כלומר רחומה,
נחמדה, לבבית.
"איך אתה לא
מתבייש???" צעקה
על אחיה, "לאכול
ככה ילדים
בכפית?!"
התבייש הענק, כי
הבין שזה לא
בסדר, והחליט
מעכשיו אחרת
להתנהג. ובאמת,
הוא שינה דרכו
לגמרי - ואת
הילדים הוא אוכל
עכשיו במזלג. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.